אנחנו בונים את עצמנו שכבות על גבי שכבות.
יש הרבה דברים קטנים שהם חלק מאיך שאני תופסת את עצמי. הקעקוע, הצבע בשיער והפירסינג הם אולי הביטוי הכי חיצוני למשהו פנימי שרציתי שיהיה תמיד על פני השטח. שלא יהיה טעות, שזו אני.
ויש דברים פנימיים יותר. המדע, המוסיקה שאני אוהבת, החברים שבחרתי להקיף את עצמי בהם.
אבל כשאני מסתכלת בריכוז לתוך הגרעין הקשה במרכז, אני פשוט מישהי שקוראת. המון. הכל. בהתמסרות. במחיקה של העולם סביבי, לא שומעת כשקוראים לי. זו אני, ברמה הכי בסיסית שאני תופסת את עצמי.
זה חשוב לי וזה מניע אותי וזה קשור לכל מה שאני רוצה להיות ויכולה להיות.
ואז הקריאה הפכה לתחביב משני, ופתאום הבנתי איך אמא שלי שאהבה לקרוא פעם לא קראה ספר שלם כבר 15 שנה. כי החיים קורים והפוקוס משתנה, ואני נרדמת על ספרים שלא מספקים לי את אותו צורך חברתי קר ועגום שהפייסבוק נותן. ספר בחודש, ספר בחודשיים. קריאה קלילה. מרפרפת על פני השטח. תמיד חשבתי שמי שאוהב לקרוא באמת, ימשיך לקרוא תמיד, אבל גם אני הפסקתי. מה זה ספר בכמה חודשים? אני, שיכולה לקרוא ספר ביום, שהתנגשתי בעמוד פעם, מרוב שהייתי שקועה בספר שקראתי, ופיתחתי לעצמי זוית קריאה שתאפשר לי לקרוא ולהסתכל קדימה, כדי שלא יקרה לי שוב.
בשבועות האחרונים אני קוראת שוב, בהתמסרות של פעם. אלה לא הספרים- טובים ככל שיהיו- שגרמו לזה. זו אני. אני צריכה למצוא שוב את האיזון שלי עם עצמי.
החיים סוערים מסביב. יום עסל, יום בסל, תוכניות נרקמות ומתבטלות, אנשים מופיעים ונעלמים, העולם משתנה בכל בוקר. ואפילו לא התחיל החלק המסובך בהחלט, הצורך לבחור העתיד הכי שאפנתי ומפחיד, וללכת דוקא עליו. לא יכולה להסתפק בחיים קטנים ונעימים בבריכה המקומית. מי שעושה רק בחירות קלות חי חיים קטנים, ואני צריכה לחיות בגדול.
אולי יש משהו בשינויים האלה, שגורמים לי גם לחזור להרגלים ישנים. ילדה בצמה עבה, מכורבלת בספרייה הכיתתית בהפסקה. אני שונאת את הצמה ההיא, ולא הייתי רוצה להיות באף גיל שלפני השחרור שוב, אבל אני שמחה לקבל בחזרה את הרצון לשקוע בחיים של אחרים.
אני נפעמת מהיכולת של ספר טוב לגרום לי להבין את הרגשות שמניעים מישהו שבמציאות אני לא יכולה אפילו לדמיין מה מניע אותו. אולי מתוך האמונה שאף אחד לעולם לא באמת מכיר, באמת מבין, אף אחד אחר, אני בורחת אל מי שמוכן לשקר לי שאפשר להבין את כולם.
זה היה סטטוס אימו בפייסבוק שהתארך עד שלא היתה ברירה אלא לתת לו מקום אמיתי. אולי השלב הבא יהיה לחזור לתעד.
