יום שבת, 19 באוקטובר 2013

הרגלים ישנים

אנחנו בונים את עצמנו שכבות על גבי שכבות. 

יש הרבה דברים קטנים שהם חלק מאיך שאני תופסת את עצמי. הקעקוע, הצבע בשיער והפירסינג הם אולי הביטוי הכי חיצוני למשהו פנימי שרציתי שיהיה תמיד על פני השטח. שלא יהיה טעות, שזו אני.
ויש דברים פנימיים יותר. המדע, המוסיקה שאני אוהבת, החברים שבחרתי להקיף את עצמי בהם.

אבל כשאני מסתכלת בריכוז לתוך הגרעין הקשה במרכז, אני פשוט מישהי שקוראת. המון. הכל. בהתמסרות. במחיקה של העולם סביבי, לא שומעת כשקוראים לי. זו אני, ברמה הכי בסיסית שאני תופסת את עצמי.
זה חשוב לי וזה מניע אותי וזה קשור לכל מה שאני רוצה להיות ויכולה להיות.


ואז הקריאה הפכה לתחביב משני, ופתאום הבנתי איך אמא שלי שאהבה לקרוא פעם לא קראה ספר שלם כבר 15 שנה. כי החיים קורים והפוקוס משתנה, ואני נרדמת על ספרים שלא מספקים לי את אותו צורך חברתי קר ועגום שהפייסבוק נותן. ספר בחודש, ספר בחודשיים. קריאה קלילה. מרפרפת על פני השטח. תמיד חשבתי שמי שאוהב לקרוא באמת, ימשיך לקרוא תמיד, אבל גם אני הפסקתי. מה זה ספר בכמה חודשים? אני, שיכולה לקרוא ספר ביום, שהתנגשתי בעמוד פעם, מרוב שהייתי שקועה בספר שקראתי, ופיתחתי לעצמי זוית קריאה שתאפשר לי לקרוא ולהסתכל קדימה, כדי שלא יקרה לי שוב.


בשבועות האחרונים אני קוראת שוב, בהתמסרות של פעם. אלה לא הספרים- טובים ככל שיהיו- שגרמו לזה. זו אני. אני צריכה למצוא שוב את האיזון שלי עם עצמי.

החיים סוערים מסביב. יום עסל, יום בסל, תוכניות נרקמות ומתבטלות, אנשים מופיעים ונעלמים, העולם משתנה בכל בוקר. ואפילו לא התחיל החלק המסובך בהחלט, הצורך לבחור העתיד הכי שאפנתי ומפחיד, וללכת דוקא עליו. לא יכולה להסתפק בחיים קטנים ונעימים בבריכה המקומית. מי שעושה רק בחירות קלות חי חיים קטנים, ואני צריכה לחיות בגדול.

אולי יש משהו בשינויים האלה, שגורמים לי גם לחזור להרגלים ישנים. ילדה בצמה עבה, מכורבלת בספרייה הכיתתית בהפסקה. אני שונאת את הצמה ההיא, ולא הייתי רוצה להיות באף גיל שלפני השחרור שוב, אבל אני שמחה לקבל בחזרה את הרצון לשקוע בחיים של אחרים. 
אני נפעמת מהיכולת של ספר טוב לגרום לי להבין את הרגשות שמניעים מישהו שבמציאות אני לא יכולה אפילו לדמיין מה מניע אותו. אולי מתוך האמונה שאף אחד לעולם לא באמת מכיר, באמת מבין, אף אחד אחר, אני בורחת אל מי שמוכן לשקר לי שאפשר להבין את כולם.

זה היה סטטוס אימו בפייסבוק שהתארך עד שלא היתה ברירה אלא לתת לו מקום אמיתי. אולי השלב הבא יהיה לחזור לתעד.
 

יום רביעי, 14 באוגוסט 2013

עוזבת #2

בפעם השניה זה קשה יותר וקל יותר.

קל יותר כי אני מפחדת פחות לעזוב. אני בוטחת יותר ביכולות שלי להסתדר ולהתמודד ולשגשג. קל יותר כי אני לא נוטשת את החיים שלי באמצע, אלא ממשיכה לצעד הבא.

זה מרגיש קצת כמו שריר שהורגל לעבודה קשה. פתאום משקולת של שלושה קילו היא בדיחה ומי זוכר כמה שזה היה נורא פעם.


אבל גם קשה יותר, כי הפעם זו לא רק שנה אחת. זה דוקטורט שלם. החברים שלי ינדדו בארץ ובעולם וגם אני, והחיים שלי יראו אחרת לגמרי כשגם זה יהיה מאחורי. אני לא אחזור בשקט מהבריחה הרגעית שלי  אל השגרה, בחזרה לתואר המשעמם שלי בטכניון. לא, הפעם אני עוזבת אל השגרה, אל הצעד הבא.
והפעם אני באמת לבד. על הטוב והרע שזה כולל.

זה קשה יותר, כי אני משאירה מאחורי הרבה יותר שורשים באדמה.

 בעוד חודש אני כבר אדע באיזו מעבדה אבחר (כלומר, באיזו עיר אבלה את השנים הקרובות) ובנתיים אני מתחילה להיפרד לאט מהחיים שלי כאן.
אני לא צוברת חפצים (קל- מאז ומתמיד הייתי הטיפוס שזורק).
אני מסמנת בראש שלי- את זה לקחת, את זה למסור, את זה למשמורת. זה למזוודה הראשונה, זה יכול לחכות לסבב השני.
אני מנהלת שיחות פרידה דמיוניות מאנשים אמיתיים.



בשנה האחרונה החלטתי להאבק בחוסר היכולת שלי לגדל צמחים.
רוב חיי הייתי מהאנשים האלה שיכולים להשמיד קקטוס בשבוע, למרות כל הכוונות הטובות, ונמאס לי להיות מדענית צמחים שלא מסוגלת לגדל צמחים מחוץ לצלחות פטרי מעוקרות למשעי.

התחלתי מדברים שקל לגדל וקשה להשמיד- עגבניות שרי, מלפפונים, שיח פלפלים גמדיים. דברים שגדלו לי במרפסת בשמחה.
קיבלתי זרע של באובב, והנבטתי אותו. למעשה, קיבלתי קרוב ל 30 זרעי באובב, אבל היות ותהליך ההנבטה של באובב בטבע כולל בד"כ מעבר במערכת העיכול של פאקינג פיל, אפקט שהתקשיתי לחקות במדוייק, הצלחתי להנביט באובב יחיד.



 וכמו גננית טובה, טיפחתי אותו וטיפלתי בו. ביקרתי אותו בכל יום, להשקות ולוודא שהוא לא מתמלא במזיקים. ריססתי אותו במיטב הטיפולים האורגניים שד"ר גוגל הציע לי כשהיה צורך ולא שרתי לו אפילו פעם אחת. הוא הוציא עלה ועוד עלה, גדל וצמח. הגבעול הראשי שלו מתחיל להראות עצי, ואני חושבת שהגיע הזמן להעביר אותו לעציץ גדול יותר.

כן, הייתי יכולה להשאיר אותו בעציץ הקטנטן הנוכחי, ולקבל בונזאי-באובב, אבל זה מרגיש כל כך אכזרי.
אני יודעת, כל עציץ יהיה מגביל לבאובב, ובכל זאת. להיות מדענית צמחים רק גרם לי לחשוב שגם לצמחים יש רגשות, גם אם הם מועברים ונקלטים בדרכים אחרות מאצלנו, ואני מרגישה קצת לא נעים להתעלל בבאובב.

הבאובב שלי, לפני חודש

ואני אצטרך לתת אותו. אי אפשר להעביר צמחים חיים בין מדינות.

הייתי רוצה להיות מסוגלת להגיד בגיל 60- זה הבאובב שגידלתי מאז התואר השני. אבל אני צריכה להשאיר אותו מאחורי.
כמה מטופש זה, להיות מלנכולית בגלל עץ?




בעוד שנה אני אהיה בת 29, ובמדינה אחרת. מי יודע איפה אני אגור, עם מי אבלה את הזמן שלי מחוץ למעבדה, ואילו צמחים אני אגדל.
הרפתקה.
להרפתקאות יוצאים עם תרמיל קל ונעליים נוחות.

יום שלישי, 23 באפריל 2013

שרמוטה




השתתפתי במצעד השרמוטות לבושה במחוך המהמם שלי.
אני יודעת שאני עלולה להתחרט על זה יום אחד- והתמונות ישארו באינטרנטים הרבה אחרי זה. זו לא הדרך להוכיח לעולם שאני מדענית רצינית, נכון? אבל אני חייבת את זה לעצמי.
כי הוטרדתי מינית ילדה בפיג'מה, והוטרדתי מינית חיילת במדי ב', והוטרדתי מינית בג'ינס וטישרט, והוטרדתי מינית לובשת מחוך.
הבגדים שלי מעולם לא היו רלוונטיים להטרדות המיניות שעברתי. מה שהיה רלוונטי היה תחושת הזכאות של האדם מולי, שחשב שמגיע לו הכל, שהרצונות שלי לא משנים.
אז שיהיה ברור- הדבר היחיד שמשנה זה הרצון שלי, וההסכמה שלי.
זה לא משנה מה לבשתי. זה לא משנה אם חייכתי. זה לא משנה אם שתיתי. זה לא משנה אם לא עשיתי אף אחד מהם אבל במקרה נולדתי עם פות. אף אונס הוא לא באשמת הקורבן. לעולם לא.

אין אף מילה חיובית שמתארת בחורה שעושה סקס, בין אם זה עם גבר אחד או 100. ואם אני שרמוטה, זה אומר שאני יודעת להגיד כן כשאני רוצה, ואם לא אמרתי כן, אז זה לא, ולא משנה מה אתה חושב. שתיקה היא לא הסכמה. רק הסכמה היא הסכמה.


אני מהממת במחוך הזה. מהממת, לא פחות מזה.
אני לא הולכת התלבש כמו שאתם אומרים לי כדי שלא יאנסו אותי. כי האנס שלי, הוא כנראה יהיה מישהו שאני מכירה, והוא כנראה יאנוס אותי כשאני לבושה בבגדי יום יום. אם אני הולכת לספוג את ההטרדות האלה בכל מקרה, אם אני יכולה להאנס בכל מקום וזמן ולבוש, לפחות יהיה לי את העונג להיות הכי מהממת שאני, לא להתנצל, לא להרכין את הראש. אני לא הולכת לתת לפחד התמידי הזה, שכל אישה מכירה, לקבוע איך אני אחיה. אני לא אכנע לצורך שלכם לשלוט במיניות שלי.

אני מתמודדת עם ההטרדות שעברתי, ויש ימים שזה לא קל. לשמחתי, מעולם לא עמדתי במצב שבו לרגע יכולתי לחשוב שזו היתה אשמתי.
כי זו לא יכולה להיות האשמה של בת 8. וקצין מילואים לא אמור לחבק חיילת נבוכה ברכב סגור שנעמד פתאום בצד הכביש. כי הוא נצמד אלי באוטובוס או נגע בי נגד רצוני במסיבה. ולא שתיתי כלום, ולא חייכתי אליו. אני לא עשיתי שום דבר שהופך את זה לאשמתי. ואני לא הולכת להתחיל.

רוצים למנוע אונס? תלמדו גברים לא לאנוס.
תניחו לי ללבוש את המחוכים שלי בשקט.

יום רביעי, 23 בינואר 2013

למה חשוב לספור את הנשים בכנסת

יש לי דיי הרבה מה להגיד על הבחירות האלה, ואת הרוב ניתן לצמצם ל "אני שמחה שהליכודביתנו נחלש, אני שמחה שמרצ התחזקו, אני עצובה שקדימה, מאיר שטרית ומירי רגב נכנסו, ובכלל שהם קיימים, ואני מאוד סקפטית בנוגע לעתיד (ולישעתיד), בעיקר כי את כל מה שביבי מבטיח ללפיד בשניות אלה ממש, הוא כבר הבטיח ולא קיים בעבר הלא רחוק בכלל לשותפות קואליציוניות אחרות"
והיות ואפשר לצמצם את זה כל כך בקלות, ובעיקר היות ואחרים אמרו ואומרים את זה הרבה יותר טוב ומנומק ממני, אני אמשיך להיות הפמיניסטית המעוצבנת שאני.

אז למה זה חשוב לספור את הנשים בכנסת (וכשאני אומרת לספור, אני מתכוונת לפעולה החשבונית, ולא לביטוי שמשמעו ,להתייחס אליהן ברצינות, כי זה בכלל מד"ב)?

כי מסתבר שיש הרבה נשים וגברים שפשוט להצהיר "26 נשים בכנסת! איזו התקדמות! איזה צעד לעבר שוויון" נראה להם לא מספיק. או לא בסדר.
התמונה הזו (ודומות לה), שהסתובבה היום בפייסבוק, ספגה דיי הרבה מטחי בוז, מגברים ונשים, פמיניסטים ושובניסטיות וגם באמצע.


כי הרי מבין הנשים האלה,  יש כמה שאני לא סובלת, כמה שאני בזה להן, כמה שאני מתביישת בעובדה שאנחנו קיימות על אותו מרחב זמן חלל, אז למה שאני אתגאה בזה שהן בכנסת, רק כי הן נשים?
 (נגיד, ציטוט מדיון פייסבוקי: "זה בדיוק מה שמפריע לי אצל פמיניסטיות רדיקליות. כשהופכים את זה לאישיו נפרד (ולא לנושא שמשולב בכל שאר הנושאים שצריכים להיות באג'נדה) מפספסים הרבה דברים די עקרוניים..."). 
<סרקזם> כי רק פמיניסטיות רדיקליות (=שונאות גברים, שעירות, אלימות, לא רציונליות) יכולות לשמוח פשוט על עצם נוכחותן של נשים במרחב הציבורי. החצופות!</סרקזם>

ובאותה הצורה, כשסחטתי מעצמי מחמאה ליאיר לפיד, על כך ש 8 מתוך 19 אנשי הרשימה שלו הן נשים, מיד הטיחו בי שאין שום סיבה לשמוח מזה, הן כולן חדשות וחסרות ניסיון, ואין שום הבטחה שהן יהיו שוות משהו כחברות כנסת, וכך שאין מה להתלהב מהעובדה שהן שם, רק כי הן במקרה נשים, וזה לא אמור לשנות מה המין שלהן, רק המעשים.

ובכן, זה משנה.
תסתכלו על חברי הכנסת שלכם (עכשיו תסתכלו עלי וכו'). הרי אין שום סיכוי שאתם חושבים  שכל 94 חברי הכנסת הגברים הם מכובדים, איכותיים, רציניים, אנשי מעשה.
יודעים מה, בואו ניקח רק את חברי הכנסת שחוזרים לכהונה נוספת- אנחנו כבר יודעים שרובם הגדול עושים עבודה בינונית לכל היותר. האם משנה לנו האם הם גברים או נשים? לכאורה לא. אבל רובם המכריע גברים. למה?


זה אפילו יותר מובן מאליו אם אני אזמין אתכם להסתכל על חברי הכנסת החדשים וניקח את יש עתיד כדוגמא נוחה לצורך הדיון: יאיר לפיד מביא איתו עוד 18 אנשים, כולם, לבחירתו ומתוך אידאולוגיה- חסרי ניסיון. האם יש סיבה להניח שנשים יהיו טובות או גרועות יותר מגברים בתפקידן כחברות כנסת טריות מהמאפיה? ובכן, כנראה שלא. למעשה, סביר להניח שגם אצל הנשים, הרוב המכריע יהיו בינוניות וחסרות ברק והנעה פנימית. וזו בדיוק הסיבה שההחלטה של לפיד לבחור ש(כמעט) מחצית מההימורים שלו על חברי כנסת חדשים יהיו הימור על נשים היא כל כך ראויה לשבח. כי זה לא מובן מאליו, בישראל (וברוב העולם, אבל אצלנו עוד פחות), שאם לנשים יש את אותו סיכוי להיות פלופ כמו לגברים, צריך לבחור נשים באותה מידה כמו גברים. למעשה, אני כל כך מופתעת מזה לטובה, שאני נותנת ללפיד חצי נקודה על זה וזה עולה לי יותר משזה עולה לכם, תאמינו לי.
כי יש איזו תחושה עמומה מכעיסה שאישה צריכה להיות סופר-מוצלחת כדי להצדיק את העובדה שהיא בכנסת, אחרת הפמיניסטיות צריכות מיד להוקיע את קיומה. ושאם מהמרים על מישהו חסר ניסיון, שזה יהיה גבר, כי גברים זה הנורמה. אישה לעומת זאת, צריכה להוכיח לנו שהיא ראויה לאמון שניתן בה, ושתוכיח את עצמה קודם, כי אחרת אנחנו מעדיפים לבחור איזה גבר.


ובכן, אני לא אשתתף במשחק הזה.
אני אבוז לחברות כנסת שראויות לבוז בדיוק כפי שאני בזה לחברי כנסת גברים שראויים לבוז, אבל אני אמשיך להריע בכל פעם שמספר חברות הכנסת יגדל- כי אני רוצה שיתנו לנשים את האפשרות להיות טובות או גרועות בתפקידן, בדיוק כמו לגברים. אני רוצה שיהיו 61 חברות כנסת, כי אנחנו 51% מהאוכלוסיה (עיגלתי, אל תתקטננו!), ואני רוצה שלנשים תהיה האופציה להיות סתם, גרועות, כי במקרה חלק מהאוכלוסיה תמיד גרוע. ושחלקן יהיו טובות, וזה לא יהיה קשור למגדר שלהן.



ועל הדרך כתבה מירב מיכאלי את הסטטוס הבא:
"התקשורת נלהבת ממספר שיא של נשים בכנסת, שהוא... 26!!! וואו, מה אתן/ם אומרות/ים, 26 מתוף 120. כלומר, 26 נשים מול 94 גברים. ישראל ממוקמת במקום ה 70 מתוך 138 מדינות ביצוג נשים הפרלמנט. וזה עוד לפני שציינו שלפחות עשרים חברי - וחברות! כנסת מתנגדים/ות לשירת נשים ולא לגמרי מתנגדים/ות להדרת נשים. אחת המטרות שלי בכנסת היא לשנות את המצב הזה. לפעול למען שוויון נשים; מספר חברות הכנסת מעיד עד כמה הוא עדיין לא כאן"

מירב כמובן צודקת, אנחנו עוד לא שם. 
אבל אנחנו מתקדמים, וגם את זה ראוי וחשוב לציין (וגם ראוי וחשוב לציין עד כמה אנחנו עוד לא שם, למקרה שמישהו חושב ש26 מתוך 120 זה מספיק טוב).

בין התגובות לסטטוס שלה יש תגובה אחת שמבטאת את כל הבעיה בעיני: "הדגש צריך להיות על איכות ולא על מגדר", אומרת שם מישהי. ואני אומרת- אם אין לנשים ייצוג שהולם את חלקן באוכלוסיה (לא קבוצת מיעוט, לא משהו זניח, אלא מחצית מאוכלוסייה העולם, למקרה ששכחתם)- איך הן יוכלו להוכיח את האיכות שלהן? ולמה כל אישה שמגיעה גבוה מספיק הופכת להיות מייצגת של כל הנשים בעולם, אבל גבר יכול לייצג תמיד את עצמו ? למה העובדה שיש פוליטיקאיות גרועות צריכה למנוע ממני לשמוח על העובדה ש*יש* פוליטיקאיות?

מכאן, איי הארט יו XKCD
קודם תנו לנשים את הסיכוי להיות מוצלחות או גרועות. קודם ניתן לנשים ייצוג הולם- בין אם האופן רשמי או סתם בתחושה שלנו של "איפה וכמה נשים אנחנו מצפים לראות סביבנו". 
כשזה יקרה, אני מבטיחה שאני לא אעדיף ח"כיות נשים על גברים, אם זה המידע היחיד שיש לי על מועמד\ת.


(that said, היה לי מאוד לא נוח עם ההחלטה של זהבה גלאון שלא לקטול את האמ-אמא של מירי רגב בימים האחרונים של מערכת הבחירות, כי היא  אישה. מצד אחד, אני מבינה, כי לרדת על מירי רגב זה נורא קל, וזה מיד משליך על היותה אישה, ומשם על כל הנשים באשר הן. ומצד שני- אני לא מסכימה, כי כשמישהי היא כל כך בבירור מטומטמת, בזויה ומביכה- העובדה שהיא אישה לא אמורה למנוע ממני להגיד את זה בקול רם. פשוט אין לזה קשר למגדר שלה.)

יום שלישי, 1 בינואר 2013

מי הזיז את התקווה שלי?

מה שהכי הייתי רוצה לאחל לעצמי לכבוד השנה המתחדשת, זה קצת יותר תקווה.


ובגלל שזה מה שאני מאחלה לעצמי לשנה הזו, אני לא אספר לכם על אף אחד מהדברים שהרגיזו אותי באינטרנטים בימים האחרונים. היו כאלה, אבל אני אהיה בוגרת ואשמור אותם למחר.

במקום זה אני אספר לכם קצת על היאוש.
היאוש גדול עלי. אחרי תקופה (יחסית) ארוכה שבה הייתי פעילה חברתית ופוליטית, השתתפתי (ואף ארגנתי) הפגנות וארועים, התנדבתי ויזמתי ועשיתי ובעיקר חלמתי על שינוי- הגיע היאוש.
בהתחלה זה היה רק חוסר נוחות מהמצב. קצת על דת ומדינה. קצת על שוויון זכויות לנשים. או ללהט"בים. או למיעוטים. ופער מעמדות. ושנאת זרים. ופוליטיקה, הו פוליטיקה ארורה.

אחר כך (או אולי, במקביל) התחלתי להקשיב לפודקאס הפוליטי הנפלא common sense- דן קרלין הוא פודקאסטר נפלא (תוכנית ההיסטוריה שלו פשוט מדהימה, אם אתם חובבי היסטוריה), אבל לצערי, הוא מיואש בעצמו.
הניתוחים הבהירים והעגומים שלו את מצבה הכלכלי-חברתי של ארצות הברית גרמו לי להבין שהמצב גרוע יותר משחשבתי. ובהרבה מקרים, דוקא ההשוואה עם המערכת האמריקאית, שהיא מאוד שונה מזו שלנו, גרמה לי להבין כמה מצבנו שלנו עגום.

אחר כך כבר נטשתי את הפודקאסטים. ואת הצהובונים האינטרנטיים שמתיימרים להציע לנו חדשות בעברית ורק שופכים עלינו את ביבי השופכין של השנאה והמציצנות. אני מרגישה בעיקר מתוסכלת מחוסר היכולת שלי לשנות את המצב הנורא.

אחרי שמצאתי את עצמי מבלה ימים שלמים בויכוחים ובקריאת דעות, ובסוף מרגישה הרבה יותר רע מאשר לו הייתי נשארת בורה, היה ברור לי שאני חייבת להפסיק.
אני מקבלת את המידע האקטואלי שלי בכמויות מדודות, וממקורות מדוייקים (רובם אינטרנטיים, אבל אני ממליצה בחום על תוכנית הבוקר של קרן נויבך ברשת ב'). אני עדיין מתווכחת, אבל אני בוחרת את הקרבות שלי.
והעובדה שכל צדדי המפה הפוליטית מאוסים עלי במידה פחות-או-יותר שווה הופכת את הניסיון לא להתווכח על פוליטיקה להרבה יותר קל. אם אני לא בעד אף אחד ממילא, אני לא צריכה להשקיע יותר מדי אנרגיה נפשית בויכוחים.


אז זהו. זה היאוש. אני רוצה להאמין שאפשר לשנות, שיכול להיות יותר טוב ושהמאמצים שלי ושל האנשים סביבי יכולים לעשות את זה. אני באמת רוצה לחזור להיות אופטימית ומלאת תקווה וקצת נאיבית, כי הפסימיות המיואשת הזו גובה ממני מחיר גבוה, והיא מנוגדת כל כך למי שאני ולמי שאני רוצה להיות.

אז היום היה היום הראשון של שנה חדשה. אני לא אופטימית במיוחד לגביה (מלבד המדע. המדע יצעד קדימה, ואני מלאת תקווה שאני אתרום לו, אפילו פסיק יחיד, במשך השנה הקרובה), אבל אני מנסה להזכיר לעצמי שחלק מהמערכת מנסה לגרום לי ליאוש הזה, כדי להבטיח שאני לא אנסה לשנות כלום. ואני מנסה להזכיר לעצמי שלכולנו יש חלק בשינוי, ושחלק מהיאוש נובע פשוט מהעובדה שאני מקבלת הרבה יותר מידע, וזה, כנראה, סימן חיובי.

אני לא צריכה להבטיח לעצמי שאעשה משהו אחרת, או שאהיה מישהי אחרת בשנה הקרובה. אני דיי אוסום כבר ככה, ואני עושה את מה שאני באמת אוהבת, ומוקפת באנשים שבאמת חשובים לי, ואני הולכת אחרי מה שאני מאמינה בו עד הסוף.
אבל אני צריכה להבטיח לעצמי שהשנה אני אתן שוב סיכוי לתקווה, ולא אצפה מהמערכת להשתנות מיד, ולא אתייאש מתהומות הרוע והטמטום שהאינטרנט גורם לי להאמין שהם רוב הציבור.
2013 יותר מוצלחת לכולנו!

יום שני, 17 בדצמבר 2012

זה בסדר להיות שרמוטה

לכל אחד מאיתנו יש כמה הרגלים שקצת מביך אותנו להודות בהם (בלי סיבה אמיתית). אצלי, זה בדרך כלל דברים שהם מאוד בחורתיים (או לשחק ב foursquare, אבל זה סיפור אחר), ומדי פעם הפמניסטית הפנימית שלי מרימה גבה נוזפת. מה זה בחורתי? ובכן, אני מקפידה על לק לציפורניים, למשל. ואני צובעת את השיער בורוד. ורוד! מי היה מאמין.

אחד מההרגלים המעט-מביכים-עבור-הפמניסטית-הפנימית הוא לצפות בסרטונים של jenamarbles. אם אתם לא בנות 15 ביוטיוב, יש סיכוי שלא תכירו אותה (אבל הוא לא כזה גדול, כי היא הבחורה הכי נצפית ביוטיוב בימינו, מסתבר).
היא מעלה סרטונים משעשעים, קלילים ומטופשים, עם מדי פעם הבזקה של מחשבה פמניסטית מוצלחת.

אבל הסרטון האחרון שלה גרם לי להרגיש מאוד לא בנוח:



בקצרה, למי שמתעצל לצפות (ובאמת שלא תפספסו איזה תובנה עמוקה אם לא תראו את הסרטון כולו)- ג'נה תוהה על התנהגות של שרמוטות. בפרט, היא טוענת ששרמוטות (=בחורות שמקיימות יחסי מין עם מישהו שאינו פרטנט קבוע וכחלק ממערכת יחסים) הן טיפשות וחסרות ביטחון עצמי. וגם, החברים של שרמוטות הם חרא חברים אם הם לא מונעים מהן לשכב עם גברים אקראיים.

היא גם מניחה שכל שרמוטה א.לא משתמשת באמצעי מניעה ב.לא חושבת על המעשים שלה וג. טיפשה. אה, וצריכה שיצילו אותה.

כלומר, אם את שרמוטה, את כמובן בהכרח שיכורה, ולכן צריכה שמישהי (בפרט, מישהי עם רמה מוסרית גבוהה יותר), תזכיר לך שאת בעצם צריכה "לשמור על עצמך". ואז תזכרי. וכמובן שתמנעי מיד מלקיים יחסי מין עם גברים, מלבד האחד והיחיד.


עכשיו, יורז טרולי היא כמובן לא היחידה שלא אהבה את מה שהשתמע (אתם יכולים להציץ כאן על סיכומון של כמה סרטוני-תגובה מאוד מוצלחים שהועלו לרשת), אבל זה כמובן לא אומר שאני לא יכולה (וצריכה) לתרום לדיון. במילים אחרות, זה הבלוג שלי, ואין שום דבר שתוכלו לעשות כדי למנוע ממני לדבר עם עצמי.


שרמוטה היא מילה מאוד, מאוד שלילית, שהמטרה היחידה שלה היא להשפיל נשים. גברים שמקיימים יחסי מין הם לא "שרמוטים", הם "גברים". 
ובכן, גם נשים שמקיימות יחסי מין הן לא פחותות מוסרית.

הרבה מהדיון האינטרנטי סבב סביב הרמיזה של ג'נה שאת שרמוטה אם ורק אם את שיכורה, ושאם את שיכורה לחלוטין ושוכבת עם מישהו בלי להבין מה שאת עושה- את שרמוטה. ובכן, לא. אם את שיכורה לחלוטין ולא מבינה מה את עושה, זה אונס.
חברים, זה לא כזה קשה. הבחורה לא מסוגלת ללכת בקו ישר? היא שיכורה מדי. היא לא מסוגלת להגיע לבית שלה לבד? היא שיכורה מדי. היא מקיאה לך על הנעלים ו\או מתעלפת? היא שיכורה מדי.
היא ממש בקטע, וממש מוצלחת וממש סקסית? קח את מספר הטלפון שלה ותתקשר למחרת. אם היא באמת ממש בקטע, היא תהיה בקטע גם לא שיכורה, ולא יפלו לך הביצים אם תחכה יום. מבטיחה!
אם היא שיכורה לחלוטין, היא לא שרמוטה, היא נאנסת. ברצינות, אני לא מבינה למה זה בכלל נושא לדיון.


אבל אני דוקא לא רוצה לדבר איתכם (רק) על האם לשכב עם בחורה שיכורה לחלוטין זה אונס (כן, זה אונס).
אני רוצה לדבר איתכם על הבחורות הפיכחות לחלוטין שבוחרות, במודע, לקיים יחסי מין. רחמנא ליצלן.

חבר'ה, סקס הוא לא משהו רע. הוא לא משהו לא מוסרי.
הוא לא משהו רע כשגברים עושים אותו, והם צריכים לעשות אותו עם מישהו, ואם נניח שלא כל הגברים מעוניינים לעסוק בסקס עם גברים אחרים, אנחנו חייבים להניח שלפחות חלק מהסקס הזה שמתקיים לו כל הזמן, כולל נשים בתוכו.

עכשיו כשהסכמנו שנשים עושות סקס עם גברים, וגברים שעושים סקס הם אחלה, אנחנו חייבים לשאול את עצמנו- למה נשים שעושות סקס הן לא אחלה?

בחברה מוכוונת גברים, סקס הוא עוד כוח. הגבר אמור להיות זה שלוקח, האישה היא זו שנותנת. הוא משכנע, היא מוותרת. הוא נהנה, היא מסתכלת על התקרה ונאנחת על גוונים של בז'.
אבל אישה שמחפשת סקס, היא משהו אחר לגמרי. יש פה ערעור של תפקידים מגדריים שכולנו גדלנו עליהם. אישה! שרוצה סקס! אללי!
אישה שמקיימת יחסי מין עם גברים (על בסיס קבוע או אקראי, אבל לא בזוגיות מונוגמית הטרוסקסואלית) היא תמיד הפרעה לסדר הנכון של דברים.
שזה תיאור של המצב, אבל לא עונה על השאלה "למה זה ככה?".
למה? ובכן, כי אנחנו חבורה של קופים לא מפותחים שלא מסוגלים להתמודד עם העובדה שמוסר מלפני 5000 שנה הוא לא בסיס סביר לחברה מודרנית.


הבעיה שלי עם הסרטון של ג'נה מתחילה עוד לפני שהיא מפספסת את ההבדל בין סטוץ ואונס. הבעיה שלי היא בהנחה הבסיסית שלה- שזוגיות מונוגמית היא הבחירה המוסרית והנכונה היחידה, ושאם אין לך אחת כזו, בין אם זה כי את לא רוצה אחת, או כי לא מצאת אותה- את צריכה להימנע מלקיים יחסי מין. כלומר, את יכולה למעוד פעם או פעמיים ולשכב עם מישהו, וזה יהיה גבולי, אבל אם את עושה את זה באופן קבוע- משהו בך לא בסדר.
את סחורה פגומה.

ובכן, לא.
גם לנשים מותר לרצות לקיים יחסי מין. גם לנשים שאינן בזוגיות מותר לרצות לקיים יחסי מין.

ברגע שאנחנו מתייחסים לאישה שמקיימת יחסי מין כ"שרמוטה", אנחנו מיד מפרידים אותה משאר הנשים. נשים אחרות אפשר לאנוס (ואל תתחילו בכלל לדבר איתי על מי אונס נשים "הגונות". רמז: זה לא האנס המפחיד שמזנק מהשיחים בחושך), אבל שרמוטה היא אחת שמבקשת את זה (אגב, זה נכון כפליים כלפי תלונות של זונות על אונס. זונה היא הרבה יותר בזוייה משרמוטה, ולכן אי אפשר לאנוס זונות </סרקזם>).
 כשאנחנו מתייחסים למישהי בתור שרמוטה אנחנו מצמצמים את הבחירות שלה, את האישיות שלה ואת רצון שלה לנקודה אחד ויחידה: היא שוכבת עם גברים!


עכשיו, אני יודעת שזה קצת נאיבי מצידי- שלא לדבר על הגוון הניו-אייג'י הבזוי- אבל אני בהחלט מאמינה שמילים יוצרות מציאות. כשאני בוחרת להתייחס לבחורה אחרת במילים כאלה, אני יוצרת סביבה שבה זה אפשרי וסביר לשפוט נשים על בסיס התדירות שהן מקיימות יחסי מין, וכמות הפרטנרים שלהן. ואם זה המדד לשוויה של אישה, אז אני במו פי (או מקלדתי) יוצרת סביבה שבה אישה שמקיימת יחסי מין ראויה לפחות כבוד, פחות הערכה ופחות הגנה, גם חוקית. לא יודעת אם שמתם לב, אבל גם שוטרים ושופטים הם בני אדם, ומושפעים מתפיסות חברתיות.
slut shaming, כפי שזה נקרא באנגלית הוא חלק מהמנגנון המזין-את-עצמו לשמור על תפקידים מגדריים מדכאים*, ולגרום לנשים להרגיש כאילו הן שוות פחות אם הן מעוניינות לשכב עם גברים. זה מתבטא גם בחפירה התקשורתית הקבועה בחייה של כל מתלוננת אונס- מה היא לבשה, כמה היא שתתה, והאם היא שרמוטה, כי אולי זה לא היה אונס באמת. וזה מתבטא גם ביכולת של מישהי להתלונן על אונס.
וזה מתבטא גם, ואולי בעיקר, בחוסר היכולת של נשים, לעיתים לא רחוקות, להודות שהן רוצות סקס, ולפעמים הן רוצות סקס אפילו כשהן לא בקשר זוגי


שום התנהגות מינית אינה מצדיקה אונס. אין לאונס תירוצים, ואין לו הקלות. וגם בחורה שאוהבת סקס יכולה וצריכה וראויה לבחור עם מי היא רוצה לעשות את הסקס הזה.

 ויותר מזה- סקס הוא חלק מהחיים. אין היגיון בלשכנע נשים שהערך שלהן ביחס הפוך למספר הפרטנרים שהיו להן, אין היגיון בלגרום לנשים להתבייש בהחלטות שלהן ואין היגיון לקרוא להן בשמות גנאי על מעשה שהוא טבעי ואנושי (ומותר לגברים).



בנימה אישית, אני רוצה לציין שמעולם לא שאלתי פרטנר (בין אם זמני או קבוע) עם כמה נשים הוא שכב. זה מעולם לא נראה לי כמו נושא עקרוני.
ומסתבר שאני בוחרת את הפרטנרים שלי בקפידה המספקת, כי אף אחד מהם מעולם לא שאל אותי את השאלה הזו, ומעולם לא הייתי צריכה להגיד לבחור שאם אכפת לו מדבר כזה, אני כנראה בכל מקרה לא רוצה אותו, כבן זוג או כפרטנר זמני. בין אם התשובה שלי היא 3 או 13 או 3000, אני נשארת אותו אדם. הערך שלי כאדם לא משתנה בגלל מספר הגברים ששכבתי איתם, או מספר הגברים שסירבתי לשכב איתם.



*תפקידים מגדריים מדכאים הם מדכאים גם לגברים. תחשבו כמה היה לגברים יותר נוח ונעים אם הם לא היו צריכים תמיד להתחיל עם נשים,לשלם על המשקה או הדייט, להיות חזקים וקשוחים ונטולי רגשות וכו'. והם גם מדכאים במובן של "איזה דיכאון שאנחנו תקועים עם החרא הזה בראש שלנו".

יום שני, 4 ביוני 2012

כמה מילים על שכונת האולפנה

 
דיסקליימר: אני משתמשת בויקיפדיה כמקור ראוי לציטוטים. כן, היא תמיד מוטה כי מי שכותב את הערכים בויקיפדיה העברית זה אנחנו, האנשים שחיים בביצה המדברית הזו, אבל גם כל מקור מידע אחר שאני אגיע אליו יהיה מוטה (מישהו אמר הארץ-מקור ראשון- ישראל היום ולא קיבל?). אני מוכנה לשנות את דעתי בתמורה לסימוכין טובים יותר. בתיאוריה.


ברמה ההגיונית הבסיסית, אני לא באמת חושבת שחובה להרוס את שכונת האולפנה. אלה 5 בתים שנמצאים בתוך שכונה של התנחלות. אותו פלסטיני שהשטח שייך לו לא יוכל לעשות בו אף שימוש בכל מקרה, ומקובל בארץ וגם בעולם שאם נמכר שטח אדמה במרמה או בשגגה, והוקמו עליו מבנים בתום לב- לא הורסים כי אם מפצים את בעל האדמה. מדינת ישראל היתה יכולה לשלם לאותו פלסטיני פי 10 מערכו של שטח האדמה, להתנצל בפומבי וקבל עם ועולם על הטעות שנעשתה, ולסיים את הנושא. (וכל זאת תחת ההנחה שבדיון שמתנהל בבית המשפט בשאלה האם אותו עותר הוא אכן בעל הקרקע אכן יוכרע לטובתו, ותחת ההנחה [שאינה סבירה בעיני] שמדובר פה בתום לב מצד יזמי הבניה וראשי יש"ע). [1]

וכבר ניסחתי רשומה ארוכה ומפורטת על איך אני לפעמים מפתיעה את עצמי כשאני לא תומכת בצד של עצמי (הצד שלי הוא לא ימין או שמאל, הוא הצד שבו אין לי למי להצביע מזה 2.5 מערכות בחירות).
אבל ככל שאני קוראת יותר על שכונת האולפנה, וקראתי לא מעט בשביל לכתוב את הרשומה הזו, היא מעצבנת אותי יותר.
ראשית וכנראה הנדבך הבסיסי ביותר של דעתי- אני חושבת שמפעל ההתנחלויות כולו הוא רעה חולה, שאוכלת את כספי הציבור ללא שום תוצאה חיובית אפשרית. כבר כתבתי פסקה וחצי שמסבירה את עמדתי זו, אבל היות והיא תשכנע רק את המשוכנעים, והיות וזו לא מטרת הרשומה הזו, החלטתי למחוק אותה בלי להביט לאחור. אני אסתפק ב"נוגד את אמנת ז'נבה הרביעית באופן ברור ["המעצמה הכובשת לא תגרש ולא תעביר חלקים מאוכלוסייתה האזרחית לשטח שכבוש על ידה"]  והוכח היסטורית כצעד מטופש שלעולם לא יוצא ממנו משהו חיובי".

יותר מזה- התנחלויות רבות נבנות בניגוד לחוקי המדינה, מקבלות איזה כסת"ח זמני, שהופך לכסת"ח קבוע כשמתברר שהריסה תעצבן את המצביעים הנכונים. [מתוך ויקיפדיה: מאז התחייבות ממשלת ישראל ב-1996 שלא לבנות התנחלויות חדשות, הוקמו שכונות חדשות בתוך התנחלויות ותיקות, וגם מאחזים רבים ביהודה ושומרון, רובם ללא היתר מסודר מהרשויות המוסמכות. עם זאת משרדי הממשלה שונים סייעו בהקמת מאחזים ובאספקת תשתיות. למרות התחייבות של ממשלות ישראל לפנות מאחזים אלו, פונו מאחזים מעטים בלבד וחלקם הוקמו מחדש לאחר הריסתם]
שכונת האולפנה נבנתה בניגוד לצו של המנהל האזרחי (ע"פ ויקיפדיה): "מיד לאחר תחילת הבנייה הוציא המנהל האזרחי צו סופי להפסקת העבודות ולהריסת הבנייה הבלתי חוקית מחוץ לשטח השיפוט של ההתנחלות בית אל וללא תוכניות מתאר"
ואוכלסה בניגוד לצו של בג"צ (ע"פ ויקיפדיה גם כן):
 "באוקטובר 2008, עמדו בשכונה 14 מבנים מאוכלסים ובהם חמשת המבנים המיועדים לפינוי(30 יח"ד)...באותו חודש הוגשה עתירה לבג"ץ בשם שני עותרים להוצאת צו ביניים וצו על תנאי. העותרים טענו לבעלות על הקרקע וטענו שהבנייה היתה ללא ידיעתם וללא הסכמתם. מכיוון שבירור בעלות הקרקע אינו נושא לבג"ץ, עבר ההליך לבית המשפט המחוזי והדיון הפותח צפוי להתקיים בחודש יולי 2012. באמצע נובמבר נתן בג"ץ צו ביניים למניעת אכלוס יחידות הדיור שטרם אוכלסו. ולמרות הפסיקה, הבתים אוכלסו ."

אבל יותר מכל העניינים הטכניים הפעוטים האלה של שלטון החוק, שכונת האולפנה היא ביטוי נוסף לכל מה שמושחת במערכת השלטון בארץ- מצד אחד  "במאי 2011 פרסמה המדינה הודעה כי "בנייה על קרקע פרטית תוסר בתוך שנה"" (החלטה שהביאה את בג"צ להגיד, סבבה, אז תטפלו בזה אנחנו נסגור את העניין בלי צו") , ומנגד בסוף 2011 העבירה המדינה לבג"צ חוו"ד: "ראש הממשלה ופורום השרים מבקשים לשקול מחדש את דרך יישום המדיניות עליה החליטו". כלומר, קודם הבטיחו שיהיה בסדר, אח"כ שינו את דעתם, ועל הדרך מחפשים לחוקק חוק עוקף בג"צ, כי חוקים הם רק נגד מי שאינו בשלטון באותו הרגע ומי שאינם נמנים על מקורבים. בג"צ נאלצו להסביר למדינה שבעניינים שכאלה- "בלי חרטות".

והנה אנחנו כאן עכשיו. המדינה התחייבה לבצע משהו, והיא משנה את דעתה (המדינה בתקופת הכהונה הנוכחית של נתניהו, כן? זה לא שהיו בחירות באמצע). בג"צ מסרב לאפשר למדינה לסגת מהצהרות רשמיות (כי אנחנו לא משחקים פה, גאד דאמיט!), ו- all hell breaks loose. ואף חבר כנסת ימני (שצוטט בתקשורת שאני נחשפת אליה, בפינת הדיסקליימר) לא חשב לסכן את כסאו ולהגיד "כן, זה נורא, זה נוגד את כל מה שאני מאמין בו, אבל נתנו מילה לבג"צ, אי אפשר עכשיו להתחרט ולחוקק חוקים שיכשירו את השרץ".
הציטוטים מפי נבחרינו, כדרכם לאחרונה בנושאים מנושאים שונים, מחרידים כל אחד בדרכו-
נתחיל, כרגיל, מהאיש שהבין את גודל הבעיה ראשון- ביבי: "מה שיחזק את ההתיישבות זו הבנייה בהתיישבות. על כל בית שייהרס נבנה עשרה חדשים". הוא דוקא באמת הבין שיש פה בעיה, לאומית ובינלאומית, והפתרון שלו הוא לצחוק על כולם- גם להרוס את הבתים (לחוסר שמחת הימנים), גם לבנות בתמורה 50 בניינים אחרים ביו"ש (לחוסר שמחת השמאל והקהיליה הבינלאומית ואמנת ז'נבה הרביעית) וגם להתפייט על חלומות באספמיה כמו הזזת 5 בניינים גדולים בשטח טרשי הררי (לחוסר האמון של כל בר דעת ובעיקר אדריכלים, מהנדסים ואנשים שלא קוראים מדע בדיוני).
ציפי חוטובלי אמרה "המאבק הוא לא על חמישה בתים, זה מאבק בדה-לגיטימציה המשפטית מול מפעל ההתיישבות. החלת חוק תכנון ובנייה על יהודה ושומרון, והפסקת המצב האבסורדי בו צריך לקבל אישור משר הביטחון על כל פעולה - נדרשים". היא מתעלמת מהעובדה שמדינת ישראל בחרה שלא להחיל את חוקי המדינה על שטחי יו"ש, ואי אפשר להחשיב את יו"ש כחלק ממדינת ישראל רק כשנוח לנו (כמובן, זו טעות נפוצה שהרבה מאוד ישראלים עושים, ואני מעריכה שרובם באמת לא מבין את הנקודה הזו פשוט כי היא מעולם לא הוסברה לנו כמו שצריך. נגיד בשיעור אזרחות, שבו מן הראוי היה לדון בשאלות קשות כאלה. עם זאת, אני מצפה מחברת כנסת להבין את המשמעות והחשיבות של שלטון החוק גם אם הוא מחבל באידאולוגיה הימנית שלה כרגע).

מירי רגב, כרגע הבנאדם הבזוי ביותר במדינה כולה מבחינתי, אמרה: "94 חברי כנסת בקואליציה זה יותר מתשעה שופטים בבג"ץ. חוקת הליכוד מדברת על ריבונות בכל השטחים. ההצעה כרגע מדברת על הליכה שמאלה מחוקת הליכוד". אכן, מירי, 94>9 אבל לא מנהלים דמוקרטיה בהצבעה דמוקרטית על "לאילו חלקים מהדמוקרטיה אנחנו הולכים להתייחס". זה הכל או כלום. בג"צ איננו מפלגה מתחרה- הוא כוח שנועד להגביל את הממשלה מלבצע צעדים שיפגעו באזרחים, שינגדו את החוק ואת עקרונות הדמוקרטיה ובכלל, יהווה איזון חוקתי לכוח של הממשלה. חוקת הליכוד, כבודה במקומו מונח כמובן, אינה חלופה לעקרונות החוק והדמוקרטיה, חמודה.

וכלאחר יד, זבולון אורלב חשף את הסיבה שהמתנחלים נאבקים במקל ובסרגל בנושא - זאת מכיוון ש"הפתרון שנתניהו מציע הוא בעייתי מאוד, כי הוא מאיים לא רק על שכונת האולפנה אלא גם על ישובים רבים אחרים שנמצאים באותו המצב"; הייתכן? האם יכול להיות שדו"חות שלום עכשיו, המצביעים בעקביות על כך שחלק ניכר מההתנחלויות בנויות על קרקע פרטית גזולה נכונים? די!   (מצוטט מהבלוג המצויין סדנא דארעא חד הוא )

הייתי יכולה לחיות עם השארת שכונת האולפנה, אם היא לא היתה דוגמא ומופת לזלזול חברי הכנסת בדמוקרטיה. כן, אני יודעת, אני שמאלנית, הרוב הוא ימני, כלומר שמותר לעשות כל מה שהימין תומך בו כי בדמוקרטיה הרוב קובע. רק שזה לא נכון (כי אני לא שמאלנית! אני שונאת את כולם במידה שווה!) . זו בדיוק המיס-קונספציה (תפיסה שגויה?) שיש לרוב האנשים על משמעות הדמוקרטיה. אני מוצאת את עצמי צריכה לחזור לנקודה הזו שוב ושוב לאחרונה- דמוקרטיה היא לא רק שלטון הרוב, כי אז היא עריצות הרוב. דמוקרטיה היא גם כשזכויות הרוב מוגבלות ע"מ לאפשר קיום הוגן ושוויוני גם למיעוט, וכל הקבוצות במדינה צריכות לציית לאותם חוקים ואותם כללים ואותן נורמות של התנהגות דמוקרטית. כך שאפילו אם יש כרגע רוב ימני שרוצה להתעלם מהמגבלות החוקיות בדרך להגשמת האידאולוגיה שלו, זה עדיין יהיה לא דמוקרטי לעשות זאת. ואנשים דמוקרטים מכל קצוות הקשת הפוליטית אמורים להגיד- חוק עוקף בג"צ אסור שייתקיים, ולא משנות הנסיבות.
אני לא יודעת אם שכונת האולפנה תפונה בסוף. אני לא מאמינה לאף מילה של ביבי ברמה העקרונית, אבל הוא כבר אמר שהוא לא יפנה וגם שהוא כן יפנה את שכונת האולפנה, אז הניחוש שלכם טוב כמו שלי. אבל לא משנה מה תהיה ההחלטה, הסיבה לפינוי, מבחינתי, לא צריכה להיות כי ההתנחלויות הן פשע (ואני חושבת שהן פשע) ובזבוז כסף וחיי אדם (אני מאמינה שהן אכן כאלה) ולא כי הן על קרקע פרטית (ביודעין או בתום לב) אלא פשוט כי זה הופך להיות אבן בוחן לחוזק הדמוקרטיה. ובימים אלו, חוזק הדמוקרטיה הישראלית לא מי יודע מה מעורר אמון.

תוספת מאוחרת:
בנתיים חוק ההסדרה נפל, וטוב שכך. אבל מה שהולך לקרות עכשיו לא משמח בכלל. מצד אחד המתנחלים הולכים להבעיר את השטח על ה5 בתים האלה, ושוב נחזור לססמאות של הסתה נגד חיילים, ושוב נחזור לתחושה של מלחמת אחים וכל זה כדי שאחרי הפינוי נתניהו יבנה בהתנחלויות כאילו אין מחר, בזמן שאת הדיור-בר-השגה שועדת טרכטנברג המליצה עליו מיעדים בעיקר לחרדים. הרבה סיבות לכעוס, אבל לפחות אנחנו עוד דבקים ב(העמדת פנים?) שאנחנו דמוקרטיה.


[1] בנתיים גם הגעתי למסקנה שאפילו אם נאמין לכך שמדובר פה בבניה בתום לב על אדמה שנקנתה ממי שאינו הבעלים (נגיד, ילד בן 7, אם תהיתם, כך שכל נושא תום הלב פה  מוטל בספק), עדיין יש משהו מאוד לא נוח בכך שהמדינה תטען לתום לב בנושא שמשרת אינטרס פוליטי מאוד ספציפי. עדיין, פיצוי כספי שיהיה פי כמה וכמה מערך הקרקע האמיתי (או מתן קרקע חלופית באיכות דומה, אה-הא, ברור שזה יקרה...) יכול היה להיות פתרון סביר, אם המדינה שלנו לא היתה מתנהלת כמו רפובליקת בננות.