הרגלים ישנים

אנחנו בונים את עצמנו שכבות על גבי שכבות. 

יש הרבה דברים קטנים שהם חלק מאיך שאני תופסת את עצמי. הקעקוע, הצבע בשיער והפירסינג הם אולי הביטוי הכי חיצוני למשהו פנימי שרציתי שיהיה תמיד על פני השטח. שלא יהיה טעות, שזו אני.

ויש דברים פנימיים יותר. המדע, המוסיקה שאני אוהבת, החברים שבחרתי להקיף את עצמי בהם.

אבל כשאני מסתכלת בריכוז לתוך הגרעין הקשה במרכז, אני פשוט מישהי שקוראת. המון. הכל. בהתמסרות. במחיקה של העולם סביבי, לא שומעת כשקוראים לי. זו אני, ברמה הכי בסיסית שאני תופסת את עצמי.

זה חשוב לי וזה מניע אותי וזה קשור לכל מה שאני רוצה להיות ויכולה להיות.

ואז הקריאה הפכה לתחביב משני, ופתאום הבנתי איך אמא שלי שאהבה לקרוא פעם לא קראה ספר שלם כבר 15 שנה. כי החיים קורים והפוקוס משתנה, ואני נרדמת על ספרים שלא מספקים לי את אותו צורך חברתי קר ועגום שהפייסבוק נותן. ספר בחודש, ספר בחודשיים. קריאה קלילה. מרפרפת על פני השטח. תמיד חשבתי שמי שאוהב לקרוא באמת, ימשיך לקרוא תמיד, אבל גם אני הפסקתי. מה זה ספר בכמה חודשים? אני, שיכולה לקרוא ספר ביום, שהתנגשתי בעמוד פעם, מרוב שהייתי שקועה בספר שקראתי, ופיתחתי לעצמי זוית קריאה שתאפשר לי לקרוא ולהסתכל קדימה, כדי שלא יקרה לי שוב.

בשבועות האחרונים אני קוראת שוב, בהתמסרות של פעם. אלה לא הספרים- טובים ככל שיהיו- שגרמו לזה. זו אני. אני צריכה למצוא שוב את האיזון שלי עם עצמי.

החיים סוערים מסביב. יום עסל, יום בסל, תוכניות נרקמות ומתבטלות, אנשים מופיעים ונעלמים, העולם משתנה בכל בוקר. ואפילו לא התחיל החלק המסובך בהחלט, הצורך לבחור העתיד הכי שאפנתי ומפחיד, וללכת דוקא עליו. לא יכולה להסתפק בחיים קטנים ונעימים בבריכה המקומית. מי שעושה רק בחירות קלות חי חיים קטנים, ואני צריכה לחיות בגדול.

אולי יש משהו בשינויים האלה, שגורמים לי גם לחזור להרגלים ישנים. ילדה בצמה עבה, מכורבלת בספרייה הכיתתית בהפסקה. אני שונאת את הצמה ההיא, ולא הייתי רוצה להיות באף גיל שלפני השחרור שוב, אבל אני שמחה לקבל בחזרה את הרצון לשקוע בחיים של אחרים. 

אני נפעמת מהיכולת של ספר טוב לגרום לי להבין את הרגשות שמניעים מישהו שבמציאות אני לא יכולה אפילו לדמיין מה מניע אותו. אולי מתוך האמונה שאף אחד לעולם לא באמת מכיר, באמת מבין, אף אחד אחר, אני בורחת אל מי שמוכן לשקר לי שאפשר להבין את כולם.

זה היה סטטוס אימו בפייסבוק שהתארך עד שלא היתה ברירה אלא לתת לו מקום אמיתי. אולי השלב הבא יהיה לחזור לתעד.

 

עוזבת #2

בפעם השניה זה קשה יותר וקל יותר.

קל יותר כי אני מפחדת פחות לעזוב. אני בוטחת יותר ביכולות שלי להסתדר ולהתמודד ולשגשג. קל יותר כי אני לא נוטשת את החיים שלי באמצע, אלא ממשיכה לצעד הבא.

זה מרגיש קצת כמו שריר שהורגל לעבודה קשה. פתאום משקולת של שלושה קילו היא בדיחה ומי זוכר כמה שזה היה נורא פעם.


אבל גם קשה יותר, כי הפעם זו לא רק שנה אחת. זה דוקטורט שלם. החברים שלי ינדדו בארץ ובעולם וגם אני, והחיים שלי יראו אחרת לגמרי כשגם זה יהיה מאחורי. אני לא אחזור בשקט מהבריחה הרגעית שלי  אל השגרה, בחזרה לתואר המשעמם שלי בטכניון. לא, הפעם אני עוזבת אל השגרה, אל הצעד הבא.
והפעם אני באמת לבד. על הטוב והרע שזה כולל.

זה קשה יותר, כי אני משאירה מאחורי הרבה יותר שורשים באדמה.

 בעוד חודש אני כבר אדע באיזו מעבדה אבחר (כלומר, באיזו עיר אבלה את השנים הקרובות) ובנתיים אני מתחילה להיפרד לאט מהחיים שלי כאן.
אני לא צוברת חפצים (קל- מאז ומתמיד הייתי הטיפוס שזורק).
אני מסמנת בראש שלי- את זה לקחת, את זה למסור, את זה למשמורת. זה למזוודה הראשונה, זה יכול לחכות לסבב השני.
אני מנהלת שיחות פרידה דמיוניות מאנשים אמיתיים.



בשנה האחרונה החלטתי להאבק בחוסר היכולת שלי לגדל צמחים.
רוב חיי הייתי מהאנשים האלה שיכולים להשמיד קקטוס בשבוע, למרות כל הכוונות הטובות, ונמאס לי להיות מדענית צמחים שלא מסוגלת לגדל צמחים מחוץ לצלחות פטרי מעוקרות למשעי.

התחלתי מדברים שקל לגדל וקשה להשמיד- עגבניות שרי, מלפפונים, שיח פלפלים גמדיים. דברים שגדלו לי במרפסת בשמחה.
קיבלתי זרע של באובב, והנבטתי אותו. למעשה, קיבלתי קרוב ל 30 זרעי באובב, אבל היות ותהליך ההנבטה של באובב בטבע כולל בד"כ מעבר במערכת העיכול של פאקינג פיל, אפקט שהתקשיתי לחקות במדוייק, הצלחתי להנביט באובב יחיד.

 וכמו גננית טובה, טיפחתי אותו וטיפלתי בו. ביקרתי אותו בכל יום, להשקות ולוודא שהוא לא מתמלא במזיקים. ריססתי אותו במיטב הטיפולים האורגניים שד"ר גוגל הציע לי כשהיה צורך ולא שרתי לו אפילו פעם אחת. הוא הוציא עלה ועוד עלה, גדל וצמח. הגבעול הראשי שלו מתחיל להראות עצי, ואני חושבת שהגיע הזמן להעביר אותו לעציץ גדול יותר.

כן, הייתי יכולה להשאיר אותו בעציץ הקטנטן הנוכחי, ולקבל בונזאי-באובב, אבל זה מרגיש כל כך אכזרי.
אני יודעת, כל עציץ יהיה מגביל לבאובב, ובכל זאת. להיות מדענית צמחים רק גרם לי לחשוב שגם לצמחים יש רגשות, גם אם הם מועברים ונקלטים בדרכים אחרות מאצלנו, ואני מרגישה קצת לא נעים להתעלל בבאובב.

הבאובב שלי, לפני חודש

ואני אצטרך לתת אותו. אי אפשר להעביר צמחים חיים בין מדינות.

הייתי רוצה להיות מסוגלת להגיד בגיל 60- זה הבאובב שגידלתי מאז התואר השני. אבל אני צריכה להשאיר אותו מאחורי.
כמה מטופש זה, להיות מלנכולית בגלל עץ?




בעוד שנה אני אהיה בת 29, ובמדינה אחרת. מי יודע איפה אני אגור, עם מי אבלה את הזמן שלי מחוץ למעבדה, ואילו צמחים אני אגדל.
הרפתקה.
להרפתקאות יוצאים עם תרמיל קל ונעליים נוחות.

שרמוטה

השתתפתי במצעד השרמוטות לבושה במחוך המהמם שלי.

אני יודעת שאני עלולה להתחרט על זה יום אחד- והתמונות ישארו באינטרנטים הרבה אחרי זה. זו לא הדרך להוכיח לעולם שאני מדענית רצינית, נכון? אבל אני חייבת את זה לעצמי.

כי הוטרדתי מינית ילדה בפיג'מה, והוטרדתי מינית חיילת במדי ב', והוטרדתי מינית בג'ינס וטישרט, והוטרדתי מינית לובשת מחוך.

הבגדים שלי מעולם לא היו רלוונטיים להטרדות המיניות שעברתי. מה שהיה רלוונטי היה תחושת הזכאות של האדם מולי, שחשב שמגיע לו הכל, שהרצונות שלי לא משנים.

אז שיהיה ברור- הדבר היחיד שמשנה זה הרצון שלי, וההסכמה שלי.

זה לא משנה מה לבשתי. זה לא משנה אם חייכתי. זה לא משנה אם שתיתי. זה לא משנה אם לא עשיתי אף אחד מהם אבל במקרה נולדתי עם פות. אף אונס הוא לא באשמת הקורבן. לעולם לא.

אין אף מילה חיובית שמתארת בחורה שעושה סקס, בין אם זה עם גבר אחד או 100. ואם אני שרמוטה, זה אומר שאני יודעת להגיד כן כשאני רוצה, ואם לא אמרתי כן, אז זה לא, ולא משנה מה אתה חושב. שתיקה היא לא הסכמה. רק הסכמה היא הסכמה.

אני מהממת במחוך הזה. מהממת, לא פחות מזה.

אני לא הולכת התלבש כמו שאתם אומרים לי כדי שלא יאנסו אותי. כי האנס שלי, הוא כנראה יהיה מישהו שאני מכירה, והוא כנראה יאנוס אותי כשאני לבושה בבגדי יום יום. אם אני הולכת לספוג את ההטרדות האלה בכל מקרה, אם אני יכולה להאנס בכל מקום וזמן ולבוש, לפחות יהיה לי את העונג להיות הכי מהממת שאני, לא להתנצל, לא להרכין את הראש. אני לא הולכת לתת לפחד התמידי הזה, שכל אישה מכירה, לקבוע איך אני אחיה. אני לא אכנע לצורך שלכם לשלוט במיניות שלי.

אני מתמודדת עם ההטרדות שעברתי, ויש ימים שזה לא קל. לשמחתי, מעולם לא עמדתי במצב שבו לרגע יכולתי לחשוב שזו היתה אשמתי.

כי זו לא יכולה להיות האשמה של בת 8. וקצין מילואים לא אמור לחבק חיילת נבוכה ברכב סגור שנעמד פתאום בצד הכביש. כי הוא נצמד אלי באוטובוס או נגע בי נגד רצוני במסיבה. ולא שתיתי כלום, ולא חייכתי אליו. אני לא עשיתי שום דבר שהופך את זה לאשמתי. ואני לא הולכת להתחיל.

רוצים למנוע אונס? תלמדו גברים לא לאנוס.

תניחו לי ללבוש את המחוכים שלי בשקט.

למה חשוב לספור את הנשים בכנסת

יש לי דיי הרבה מה להגיד על הבחירות האלה, ואת הרוב ניתן לצמצם ל "אני שמחה שהליכודביתנו נחלש, אני שמחה שמרצ התחזקו, אני עצובה שקדימה, מאיר שטרית ומירי רגב נכנסו, ובכלל שהם קיימים, ואני מאוד סקפטית בנוגע לעתיד (ולישעתיד), בעיקר כי את כל מה שביבי מבטיח ללפיד בשניות אלה ממש, הוא כבר הבטיח ולא קיים בעבר הלא רחוק בכלל לשותפות קואליציוניות אחרות"
והיות ואפשר לצמצם את זה כל כך בקלות, ובעיקר היות ואחרים אמרו ואומרים את זה הרבה יותר טוב ומנומק ממני, אני אמשיך להיות הפמיניסטית המעוצבנת שאני.

אז למה זה חשוב לספור את הנשים בכנסת (וכשאני אומרת לספור, אני מתכוונת לפעולה החשבונית, ולא לביטוי שמשמעו ,להתייחס אליהן ברצינות, כי זה בכלל מד"ב)?

כי מסתבר שיש הרבה נשים וגברים שפשוט להצהיר "26 נשים בכנסת! איזו התקדמות! איזה צעד לעבר שוויון" נראה להם לא מספיק. או לא בסדר.
התמונה הזו (ודומות לה), שהסתובבה היום בפייסבוק, ספגה דיי הרבה מטחי בוז, מגברים ונשים, פמיניסטים ושובניסטיות וגם באמצע.

כי הרי מבין הנשים האלה,  יש כמה שאני לא סובלת, כמה שאני בזה להן, כמה שאני מתביישת בעובדה שאנחנו קיימות על אותו מרחב זמן חלל, אז למה שאני אתגאה בזה שהן בכנסת, רק כי הן נשים?
 (נגיד, ציטוט מדיון פייסבוקי: "זה בדיוק מה שמפריע לי אצל פמיניסטיות רדיקליות. כשהופכים את זה לאישיו נפרד (ולא לנושא שמשולב בכל שאר הנושאים שצריכים להיות באג'נדה) מפספסים הרבה דברים די עקרוניים..."). 
<סרקזם> כי רק פמיניסטיות רדיקליות (=שונאות גברים, שעירות, אלימות, לא רציונליות) יכולות לשמוח פשוט על עצם נוכחותן של נשים במרחב הציבורי. החצופות!</סרקזם>

ובאותה הצורה, כשסחטתי מעצמי מחמאה ליאיר לפיד, על כך ש 8 מתוך 19 אנשי הרשימה שלו הן נשים, מיד הטיחו בי שאין שום סיבה לשמוח מזה, הן כולן חדשות וחסרות ניסיון, ואין שום הבטחה שהן יהיו שוות משהו כחברות כנסת, וכך שאין מה להתלהב מהעובדה שהן שם, רק כי הן במקרה נשים, וזה לא אמור לשנות מה המין שלהן, רק המעשים.

ובכן, זה משנה.
תסתכלו על חברי הכנסת שלכם (עכשיו תסתכלו עלי וכו'). הרי אין שום סיכוי שאתם חושבים  שכל 94 חברי הכנסת הגברים הם מכובדים, איכותיים, רציניים, אנשי מעשה.
יודעים מה, בואו ניקח רק את חברי הכנסת שחוזרים לכהונה נוספת- אנחנו כבר יודעים שרובם הגדול עושים עבודה בינונית לכל היותר. האם משנה לנו האם הם גברים או נשים? לכאורה לא. אבל רובם המכריע גברים. למה?


זה אפילו יותר מובן מאליו אם אני אזמין אתכם להסתכל על חברי הכנסת החדשים וניקח את יש עתיד כדוגמא נוחה לצורך הדיון: יאיר לפיד מביא איתו עוד 18 אנשים, כולם, לבחירתו ומתוך אידאולוגיה- חסרי ניסיון. האם יש סיבה להניח שנשים יהיו טובות או גרועות יותר מגברים בתפקידן כחברות כנסת טריות מהמאפיה? ובכן, כנראה שלא. למעשה, סביר להניח שגם אצל הנשים, הרוב המכריע יהיו בינוניות וחסרות ברק והנעה פנימית. וזו בדיוק הסיבה שההחלטה של לפיד לבחור ש(כמעט) מחצית מההימורים שלו על חברי כנסת חדשים יהיו הימור על נשים היא כל כך ראויה לשבח. כי זה לא מובן מאליו, בישראל (וברוב העולם, אבל אצלנו עוד פחות), שאם לנשים יש את אותו סיכוי להיות פלופ כמו לגברים, צריך לבחור נשים באותה מידה כמו גברים. למעשה, אני כל כך מופתעת מזה לטובה, שאני נותנת ללפיד חצי נקודה על זה וזה עולה לי יותר משזה עולה לכם, תאמינו לי.
כי יש איזו תחושה עמומה מכעיסה שאישה צריכה להיות סופר-מוצלחת כדי להצדיק את העובדה שהיא בכנסת, אחרת הפמיניסטיות צריכות מיד להוקיע את קיומה. ושאם מהמרים על מישהו חסר ניסיון, שזה יהיה גבר, כי גברים זה הנורמה. אישה לעומת זאת, צריכה להוכיח לנו שהיא ראויה לאמון שניתן בה, ושתוכיח את עצמה קודם, כי אחרת אנחנו מעדיפים לבחור איזה גבר.


ובכן, אני לא אשתתף במשחק הזה.
אני אבוז לחברות כנסת שראויות לבוז בדיוק כפי שאני בזה לחברי כנסת גברים שראויים לבוז, אבל אני אמשיך להריע בכל פעם שמספר חברות הכנסת יגדל- כי אני רוצה שיתנו לנשים את האפשרות להיות טובות או גרועות בתפקידן, בדיוק כמו לגברים. אני רוצה שיהיו 61 חברות כנסת, כי אנחנו 51% מהאוכלוסיה (עיגלתי, אל תתקטננו!), ואני רוצה שלנשים תהיה האופציה להיות סתם, גרועות, כי במקרה חלק מהאוכלוסיה תמיד גרוע. ושחלקן יהיו טובות, וזה לא יהיה קשור למגדר שלהן.



ועל הדרך כתבה מירב מיכאלי את הסטטוס הבא:
"התקשורת נלהבת ממספר שיא של נשים בכנסת, שהוא... 26!!! וואו, מה אתן/ם אומרות/ים, 26 מתוף 120. כלומר, 26 נשים מול 94 גברים. ישראל ממוקמת במקום ה 70 מתוך 138 מדינות ביצוג נשים הפרלמנט. וזה עוד לפני שציינו שלפחות עשרים חברי - וחברות! כנסת מתנגדים/ות לשירת נשים ולא לגמרי מתנגדים/ות להדרת נשים. אחת המטרות שלי בכנסת היא לשנות את המצב הזה. לפעול למען שוויון נשים; מספר חברות הכנסת מעיד עד כמה הוא עדיין לא כאן"

מירב כמובן צודקת, אנחנו עוד לא שם. 
אבל אנחנו מתקדמים, וגם את זה ראוי וחשוב לציין (וגם ראוי וחשוב לציין עד כמה אנחנו עוד לא שם, למקרה שמישהו חושב ש26 מתוך 120 זה מספיק טוב).

בין התגובות לסטטוס שלה יש תגובה אחת שמבטאת את כל הבעיה בעיני: "הדגש צריך להיות על איכות ולא על מגדר", אומרת שם מישהי. ואני אומרת- אם אין לנשים ייצוג שהולם את חלקן באוכלוסיה (לא קבוצת מיעוט, לא משהו זניח, אלא מחצית מאוכלוסייה העולם, למקרה ששכחתם)- איך הן יוכלו להוכיח את האיכות שלהן? ולמה כל אישה שמגיעה גבוה מספיק הופכת להיות מייצגת של כל הנשים בעולם, אבל גבר יכול לייצג תמיד את עצמו ? למה העובדה שיש פוליטיקאיות גרועות צריכה למנוע ממני לשמוח על העובדה ש*יש* פוליטיקאיות?

מכאן, איי הארט יו XKCD

קודם תנו לנשים את הסיכוי להיות מוצלחות או גרועות. קודם ניתן לנשים ייצוג הולם- בין אם האופן רשמי או סתם בתחושה שלנו של "איפה וכמה נשים אנחנו מצפים לראות סביבנו". 
כשזה יקרה, אני מבטיחה שאני לא אעדיף ח"כיות נשים על גברים, אם זה המידע היחיד שיש לי על מועמד\ת.


(that said, היה לי מאוד לא נוח עם ההחלטה של זהבה גלאון שלא לקטול את האמ-אמא של מירי רגב בימים האחרונים של מערכת הבחירות, כי היא  אישה. מצד אחד, אני מבינה, כי לרדת על מירי רגב זה נורא קל, וזה מיד משליך על היותה אישה, ומשם על כל הנשים באשר הן. ומצד שני- אני לא מסכימה, כי כשמישהי היא כל כך בבירור מטומטמת, בזויה ומביכה- העובדה שהיא אישה לא אמורה למנוע ממני להגיד את זה בקול רם. פשוט אין לזה קשר למגדר שלה.)

מי הזיז את התקווה שלי?

מה שהכי הייתי רוצה לאחל לעצמי לכבוד השנה המתחדשת, זה קצת יותר תקווה.


ובגלל שזה מה שאני מאחלה לעצמי לשנה הזו, אני לא אספר לכם על אף אחד מהדברים שהרגיזו אותי באינטרנטים בימים האחרונים. היו כאלה, אבל אני אהיה בוגרת ואשמור אותם למחר.

במקום זה אני אספר לכם קצת על היאוש.
היאוש גדול עלי. אחרי תקופה (יחסית) ארוכה שבה הייתי פעילה חברתית ופוליטית, השתתפתי (ואף ארגנתי) הפגנות וארועים, התנדבתי ויזמתי ועשיתי ובעיקר חלמתי על שינוי- הגיע היאוש.
בהתחלה זה היה רק חוסר נוחות מהמצב. קצת על דת ומדינה. קצת על שוויון זכויות לנשים. או ללהט"בים. או למיעוטים. ופער מעמדות. ושנאת זרים. ופוליטיקה, הו פוליטיקה ארורה.

אחר כך (או אולי, במקביל) התחלתי להקשיב לפודקאס הפוליטי הנפלא common sense- דן קרלין הוא פודקאסטר נפלא (תוכנית ההיסטוריה שלו פשוט מדהימה, אם אתם חובבי היסטוריה), אבל לצערי, הוא מיואש בעצמו.
הניתוחים הבהירים והעגומים שלו את מצבה הכלכלי-חברתי של ארצות הברית גרמו לי להבין שהמצב גרוע יותר משחשבתי. ובהרבה מקרים, דוקא ההשוואה עם המערכת האמריקאית, שהיא מאוד שונה מזו שלנו, גרמה לי להבין כמה מצבנו שלנו עגום.

אחר כך כבר נטשתי את הפודקאסטים. ואת הצהובונים האינטרנטיים שמתיימרים להציע לנו חדשות בעברית ורק שופכים עלינו את ביבי השופכין של השנאה והמציצנות. אני מרגישה בעיקר מתוסכלת מחוסר היכולת שלי לשנות את המצב הנורא.

אחרי שמצאתי את עצמי מבלה ימים שלמים בויכוחים ובקריאת דעות, ובסוף מרגישה הרבה יותר רע מאשר לו הייתי נשארת בורה, היה ברור לי שאני חייבת להפסיק.
אני מקבלת את המידע האקטואלי שלי בכמויות מדודות, וממקורות מדוייקים (רובם אינטרנטיים, אבל אני ממליצה בחום על תוכנית הבוקר של קרן נויבך ברשת ב'). אני עדיין מתווכחת, אבל אני בוחרת את הקרבות שלי.
והעובדה שכל צדדי המפה הפוליטית מאוסים עלי במידה פחות-או-יותר שווה הופכת את הניסיון לא להתווכח על פוליטיקה להרבה יותר קל. אם אני לא בעד אף אחד ממילא, אני לא צריכה להשקיע יותר מדי אנרגיה נפשית בויכוחים.


אז זהו. זה היאוש. אני רוצה להאמין שאפשר לשנות, שיכול להיות יותר טוב ושהמאמצים שלי ושל האנשים סביבי יכולים לעשות את זה. אני באמת רוצה לחזור להיות אופטימית ומלאת תקווה וקצת נאיבית, כי הפסימיות המיואשת הזו גובה ממני מחיר גבוה, והיא מנוגדת כל כך למי שאני ולמי שאני רוצה להיות.

אז היום היה היום הראשון של שנה חדשה. אני לא אופטימית במיוחד לגביה (מלבד המדע. המדע יצעד קדימה, ואני מלאת תקווה שאני אתרום לו, אפילו פסיק יחיד, במשך השנה הקרובה), אבל אני מנסה להזכיר לעצמי שחלק מהמערכת מנסה לגרום לי ליאוש הזה, כדי להבטיח שאני לא אנסה לשנות כלום. ואני מנסה להזכיר לעצמי שלכולנו יש חלק בשינוי, ושחלק מהיאוש נובע פשוט מהעובדה שאני מקבלת הרבה יותר מידע, וזה, כנראה, סימן חיובי.

אני לא צריכה להבטיח לעצמי שאעשה משהו אחרת, או שאהיה מישהי אחרת בשנה הקרובה. אני דיי אוסום כבר ככה, ואני עושה את מה שאני באמת אוהבת, ומוקפת באנשים שבאמת חשובים לי, ואני הולכת אחרי מה שאני מאמינה בו עד הסוף.
אבל אני צריכה להבטיח לעצמי שהשנה אני אתן שוב סיכוי לתקווה, ולא אצפה מהמערכת להשתנות מיד, ולא אתייאש מתהומות הרוע והטמטום שהאינטרנט גורם לי להאמין שהם רוב הציבור.
2013 יותר מוצלחת לכולנו!