כשכתב ברל כצנסלון "יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו", הוא לא ידע מה עתיד לבוא עלינו. ממדינה שהוקמה על ידי חילונים- שעזבו את הישיבות והכוללים והשטייטעלים באירופה, ובאו לכאן, להקים מדינה בכוחות עצמם ובלי לחכות לאלוהים שישלח להם את זרע דוד, הפכנו להיות מדינה דתית.
הוא לא ידע שיגיע היום שבו רמטכ"ל בצהל יחליט להעדיף את "יזכור אלוהים את בניו ובנותיו", ולחתום את גורלו של עוד טקס להיות טריז בין העולם הדתי והחילוני. הוא לא ידע שהיזכור שלו- שהיה סימן נאה לדרך שטקס יכול לפנות לשני צדדי המתרס (קודם יזכור חילוני, לאחריו קדיש דתי)- יהפוך להיות סמל לכל מה שהיינו רוצים לשכוח. הוא לא ידע שטקס יום הזיכרון, שנועד לאחד את העם, להגיד למשפחות הנופלים- אנחנו כאן, ואנחנו זוכרים את הקרבן שהקרבתם- הטקס הזה יהפוך למפגן שיכחה.
כי לחילונים אין זכות לאבל שאיננו דתי. הם לא יכולים לבחור להיקבר בדרכם, הם לא יכולים לבחור את הדרך שילוו את יקירהם בדרכם האחרונה, הם אפילו לא יכולים לחבק את האדם הקרוב ביותר אליהם, ברגע של אובדן, אם במקרה אותו אדם שייך למין השני, רחמנא ליצלן, ולא יכול לעמוד באותו מרחב בזמן-חלל. עכשיו מפרידים לא רק אוטובוסים, אלא גם בתי עלמין. אנחנו לא יכולים לבחור איך לחיות פה ולא איך למות פה, ולא איך לזכור את מתינו.
אם בעבור הדתיים מוות הוא רק מעבר- לגן עדן, או לנירוונה, או ללימבו שבו הם יחכו למלחמת גוג ומגוג ולהפיכתם לצבא הזומבים של אלוהים, או כל אגדה אחרת- בעבור אנשים שכמוני, המוות הוא נורא הרבה יותר.
המוות הוא סוף.
אין כלום אחרי המוות. הנוירונים במוח מפסיקים את הבזקי החשמל המרהיבים שהרכיבו את העצמי, הלב מפסיק להתכווץ, התאים מפסיקים לפרק סוכר לאנרגיה, והכל גווע, ה DNA מפורק במאמץ אחרון של הגוף ואז לא נשאר כבר כלום. רק ריקנות. היה שם איש, נושם, חושב, צוחק, נלחם באנטרופיה, ואז הוא מפסיד והסדר המופלא שהוא גוף חי הופך לאי סדר מוחלט, לערמת אטומים שנפרדים אלה מאלה, מתערבבים במרחב, וזהו.
אני, לא הדתיים, צריכה נחמה ברגע של מוות. אני, שהעולם שלי הוא כאן ועכשיו ואין בו גמול ועונש מלבד אלה שאנחנו יוצרים במו ידינו, זו שזקוקה להבטחה ש"יזכור עם ישראל". כי אלוהים לא זוכר. ולא בשביל אלוהים אנשים מסכנים את חייהם- הם מסכנים אותם כדי שאנחנו, בני אדם, נוכל לחיות, כאן ועכשיו, במציאות שסובבת אותנו.
אני לא רוצה שאלוהים יזכור, ואני בהחלט לא רוצה רמטכ"ל שמעדיף לסמוך על אלוהים מאשר על עם ישראל. לא אלוהים הוא שמאייש את הטנקים, לא אלוהים הוא שאוחז בנשק, ולא אלוהים הוא זה שיביא לנו שלום. אלוהים הוא אלוהי צבאות, אין אצלו ויתורים, אין אצלו חצאים. מבחינת אלוהים, אנחנו יכולים כולם למות על קידוש שמו, והוא לא נקף אצבע כל-יכולה אחת כשעשינו את זה. כלומר, זה המשתמע מדברי מאמיניו. נשגב מבינתי איך החבר הדמיוני הזה מנחם אותם ברגעי האבל שלהם, אבל בדבר אחד אין ספק- הוא לא מנחם אותי. ובנינו, להניח שאלוהים שוכח, ואנחנו צריכים להזכיר לו? אם הייתי מאמינה בקודש, הייתי מכריזה שזה חילול הקודש.
בני גנץ החליט שיזכור אלוהים, והוציא אותי מהמשוואה. כי אני לא אלוהים. ובעולם שלי, אין מקום לאלוהים. ואם היחיד שזוכר הוא אלוהים- אז אף אחד לא זוכר.
למה אני סולדת כל כך מדתיים, מהדת, מכל מה שמריח אפילו ריח קלוש של אלוהים? בדיוק בגלל זה. כי לא משאירים לי ולו חלל קטן לכנס בו את ההיגיון הבריא והעמידה בזכות עצמי. כי הרגשות שלי, אתאיסטית חילוניה למהדרין, הם סוג ב'. אסור לפגע ברגשות הדתים- שלא חס וחלילה נפגע בחופש הדת שלהם (ובארץ, רק דת אחת זכאית לחופש הזה, כמובן, ולכל היותר שלוש), אבל את הזכות שלי להיות חופשיה מדת אף אחד לא טורח לזכור.
כי במדינת ישראל, זה בסדר שאני אטוס לקפריסין כדי לזכות בחתונה כפי שאני מבינה אותה, וזה בסדר שאני אבליג על טקס גירושין משפיל שבו זורקים עלי נעל, אם בכלל מסכימים לתת לי גט, וזה בסדר שאני אשלם על חותמת כשרות שאני לא רוצה, וזה בסדר שאני לא אוכל לנסוע באוטובוס לבקר את ההורים בערב שבת ואאלץ להתיישר לפי לוח הזמנים הדתי, וזה בסדר שאני אוותר כל הזמן, כדי שחס וחלילה לא יפגע אדם דתי מהחופש שאני רוצה לעצמי.
ואם כבר לקחו ממני את השוויון שלי כאדם חופשי, כאישה שוות זכויות, כאזרחית משלמת מיסים, למה שלא יקחו גם את טקס יום הזיכרון? הקדיש לא מספיק. הם צריכים את כל הטקס. והחילונים? שיחכו מחוץ לגדר, עד שיגמר הטקס. מי זוכר למה באנו לכאן מראש?
