חסרת דת

 

כבר שנים שאני אתאיסטית אדוקה, מאמינה בעצמי ובמדע ובהיגיון, ולא מאמינה באלוהים לגלגוליו ובעיקר לא לאנשים שטוענים שיודעים מה הוא מתכוון. אני מתייחסת לאתאיזם שלי ברצינות גמורה- זה לא משחק ולא שעשוע, זו לא החלטה של מחאה קטנונית- זו הברירה ההגיונית והמוסרית היחידה שאני יכולה לעשות.
והיות והאתאיזם הזה הוא מבחינתי בחירה הגיונית ומוסרית, ואני מבססת חלק גדול מהגדרת האישיות שלי עליו- היה ברור לי שאני לא יכולה לסרב כשתנועת ישראל חופשית הזמינה אותי להצטרף ליורם קניוק ולהרשם כחסרת דת.
וככל שהארוע הלך והתקרב, רשימת הסיבות לוותר, לחכות, לחשוב שוב הלכה והתארכה.
נסיעה ארוכה לתל אביב, ותשלום על בקשה למשרד הפנים, וכל זה כדי שבמקרה הרע (הטוב) (הסביר מאוד) יסרבו לבקשה שלי ויגידו לי ללכת לחפש מי ינענע אותי, ובמקרה הטוב (הרע) (המאוד לא סביר) יאשרו את הבקשה, ואני אהיה רשומה כחסרת דת ובת ללאום היהודי, וכל זה כדי שאוכל להיות חלק מקבוצה כמעט שקופה של חסרי זכויות בישראל.
ההיגיון אמר לי- עזבי אותך. הרי זה לא יתן לך שום דבר. רק יעליב את ההורים, וברית הזוגיות היא אמנם לחסרי דת, אבל החקיקה מציינת בבירור שחסר דת הוא מי שהרבנות החליטה שהוא חסר דת, ושום מסמך של משרד הפנים לא ישחרר אותך לעולם מאלה, ולמה לדחוף ראש בריא למיטה חולה?

אבל הצרצר המוסרי עמד על שלו. זו לא בחירה הגיונית, במדינה שבה אין חופש מדת ואין שוויון זכויות, אבל זו בחירה מוסרית. אני בוחרת להילחם על זכותי לחיות במדינה צודקת יותר, מוסרית יותר, דמוקרטית כמו שדמוקרטיה אמורה להיות- לא שלטון הרוב ולא שלטון המיעוט אלא מערכת של בלמים וסייגים שתאפשר לקבוצות שונות לחיות אלה לצד אלה ככל הניתן, וכמה שפחות אלה על חשבון אלה.
אני בוחרת לעמוד מאחורי מה שאני מאמינה בו- אני לא רוצה שהדת שלי תהיה יהודיה כשאני לא כזו. אני לא רוצה לתת יד לרקבון שפושה בכל המערכת הדתית והפוליטית.

ברגעים האחרונים לפני החתימה, אני מהרהרת בעצב באבדן היהדות. אולי זה היה יכול להיות אחרת, אולי, אם לא היו עושים הכל כדי לחייב אותי להיות יהודיה כשרה, הייתי יכולה למצוא פינה שבה אני בוחרת את זה. אבל דחפו אותי ומשכו אותי וחייבו אותי, זרקו אותי לאחורי האוטובוס ולקומה השניה בבית הכנסת, האשימו את הפיגועים בחוסר צניעותי ומחקו אותי משלטי חוצות. ביטלו את הצורך להתקדם עם הזמן ווידאו שהיהדות תמאס עלי, היא וכל מה שקשור בה, היא וכל מי שמייצג אותה.
אולי, אם הייתי גדלה בארץ אחרת, הייתי יכולה להיות יהודיה. אבל גדלתי כאן, איפה שיש רק אופציה אחרת ליהדות, והיא האופציה הקיצונית ביותר.
אני חושבת בעצב על כל האנטגוניזם שיצרו בי, שבשלו אני צריכה לחשוק חיוך כפוי כשארוחה משפחתית אצל דודים הופכת לקידוש-בהפתעה. זה היה יכול להראות אחרת. ואני חושבת בחיבה ובגאווה על האתיאזם הגאה שלי, זה שצמח ועלה למרות הכל. מחייבים אותי לוותר על היהדות שלי כדי שאוכל להמשיך לחיות עם עצמי, אבל אני מקבלת אותי, לא מכופפת על ידי לחץ ושטיפת מוח. מוסר והיגיון ועמוד שדרה מברזל.

אני חושבת על כל הרצועות שאפשר היה לשחרר, עם כל ההקלות שאפשר היה להקל, על כל החופש שאפשר היה לתת, ולא נתנו. אם עוד הייתי רוצה להיות יהודיה, אם עוד היה נשאר בי משהו שמביט על הדת (כל דת, למעשה) בחיבה או הבנה, הייתי קוראת לראשי הממסד ולפוליטיקאים שימהרו לאפשר לאנשים להיות קצת פחות יהודיים, אם הם רוצים שמישהו יבחר להישאר יהודי בכלל. גררו אות כולנו לשוקת, ודחפו את הראשים פנימה, אבל אי אפשר להכריח אותי לשתות, ופתאום כבר אין אויר וזה לבעוט או לטבוע.
הידד, מטאפורות סוסים.

במפגש פעילים אמרתי שאני בישראל חופשית כי אני צריכה להבין אם יש מה להציל, כי אני חייבת לנסות להילחם על ישראל, קרב אחרון ונואש, לפני שאני מכריזה שזהו, ועוזבת.
מיקי גיצין, מנכ"ל התנועה, אמר בתגובה שמבחינתו אין אופציה לעזוב, ונשארה רק האפשרות להילחם.

אז זהו. אני מחכה לבקשה שלי שתסורב. אולי אחר כך אצטרף לתביעה יצוגית, ואולי לא. נראה. ההורים קיבלו את זה בהבנה, ממילא הם לא מאמינים גדולים בכל מקרה.
כולנו יודעים שלא ניתן להמשיך  באותו מסלול הרסני שאנחנו נמצאים בו. הרוב החילוני לא יוכל להמשיך לשאת את רוב הנטל, ובטח שהוא לא יוכל לעשות זאת כשהוא יהפוך למיעוט חילוני, כזה שנשלח לגטאות למי שאינו יהודי מספיק. אולי דוקא בקשה המונית לביטול יהדות היא זו שתעיר מישהו שם למעלה, והם יבינו שהם מאבדים את כולנו? אולי. אבל זו לא היתה שביתת המתמחים, שרק קיוו שמישהו יתן להם מוצא ותנאים להישאר. לא, אני באמת רוצה להתפטר מתפקידי כיהודיה. שלום, ותודה על הדגים.


בפינת הסמנטיקה- הייתי מעדיפה שירשם "אתאיסטית", כי אני לא חסרת דת, הדת לא חסרה לי ואני לא חסרה לדת. אבל לא בודקים את השיניים של סוס שצריכים להלחם בממסד כדי לקבל. (מטאפורות סוסים #2 יאי!)

מי מפחד מפמניזם? על שירת נשים, חרדים בצה"ל ושאר ירקות

בתוך כל ים הטלטלות, המחאות והבעיות שמתרגש עלינו, כמעט שלא שמתי לב לעניין הצוערים הדתיים, שבחרו לנטוש את טקס הסיום שלהם כדי לא להקשיב לשירת נשים. זה גם כמעט חלף מעל ראשי, שהרמטכ"ל נפגש עם הרבנים הראשיים, שאמרו "אנו מצפים מהמפקדים לאפשר לכל חייל לצאת בצורה מכובדת מאירוע צבאי שיש בו שירת נשים, אם האזנה להן מנוגדת לאמונתו הדתית".
כמעט, אבל לא.
הייתי שמחה להעמיד פנים שאני מופתעת, אבל אני לא.

שירות דתיים וחרדים בצהל אינו יכול ואסור שיאפשר הדרת נשים. לא בטקסים ולא בשירות, לא במילה ולא בשתיקה.


אנחנו נמצאים בצומת דרכים- מישהו יאלץ לוותר. אנחנו, על שילוב חרדים בצה"ל, או החרדים, על דרישות ההפרדה המוגזמת. לא ניתן יהיה להחזיק את המקל הזה בשני הקצוות- צה"ל יהיה צבא העם, או שיהיה צבא המהפכה הדתית, סמל ראשון לקריסת הדמוקרטיה והשוויוניות בפני מנגנוני הדת קיצוניים ביותר.
כי צהל הוא לא רק הצבא שלנו, זה שנועד להגן על המדינה וגבולותיה (ואת הדיון על הגבולות של המדינה ושל צהל נשמור לפעם אחרת, אם תואילו)- הוא גם כור ההיתוך, שמתיך אותנו למקשה אחת (וכמה חבל שמיום הקמת המדינה לא התעקשו שגם החרדים וגם הערבים וגם כל מי שלא עושה שירות צבאי מסיבותיו שלו- יהיה מחוייב בשירות לאומי בתנאים דומים, והיו חוסכים לנו חצי מהבעיה היום).
אם יודרו הנשים מכור המצרף הזה, איפה יהיה להן מקום בחברה? בהינף פקודת הרמטכל, יכול מעמד האישה להתדרדר לשפל שלא היה פה- לפחות לא בפומבי.
זה רק השירה, למה את עושה מזה כזה סיפור, אתם אומרים? לא, לא יכול להיות שאתם אומרים את זה. אני בספק אם מישהו יכול להיות עיוור עד כדי להאמין בזה- הרי זה רק סימפטום אחד, ולא חמור מאוד, של מחלה איומה, אוכלת כל. זוכרים את טקס פתיחת גשר המיתרים בירושלים? אז חייבו נערות בנות 13-16 ללבוש תלבושת שאני מתקשה לכנות בכל שם אחד מלבד בורקה-בלי-כיסוי-פנים, כדי שחס וחלילה לא יפתו במראן איזה תלמיד ישיבה צדיק. מה עם האוטובוסים המופרדים? המבטים המופנים הצידה, או מלאי הבוז במקרה הטוב, הפשקוילים שהאשימו נשים לא צנועות בפיגועים? (ישן, אבל לא אשכח. הייתי בתיכון כשתלו לנו פשקווילים כאלה בתחת האוטובוס של בית הספר, ואני לא גדלתי בירושלים.)
כולם ורבים נוספים סימפטומים של שנאת האחר, ולייתר דיוק, האחרת.
עם כל הכבוד לעדת החרדית ולדתיים הקיצוניים יותר מבין הכיפות הסרוגות (ובאמת שאני מתקשה לגרד עבורם הרבה כבוד, פרט לקורא מסויים)- ברגע האמת, הם יסגו. זו מלחמה לכל דבר, על הבתים, על סגנון החיים, על עצם החופש הבסיסי ביותר שלנו, ואם נלמד ונבין ונפנים את זה- ונלחם- לא תהיה לחרדים ברירה אלא לסגת.

אני הוזה? הם לעולם לא יוותרו? ובכן..
מתוך אתר נעמת:
"שאלת זכותן של נשים לבחור ולהיבחר הועלתה לראשונה ביישוב היהודי בארץ ישראל בכנסייה בזיכרון יעקב, 1903. הקבוצות החרדיות התנגדו למתן זכות בחירה לנשים, ואיימו בפרישה. אי לכך נמנעו בהצבעה "המתקדמים", שתמכו עקרונית במתן זכות זו, וכך הושג רוב נגד מתן זכות בחירה לנשים.
באסיפה הראשונה, 1918, התקבלה ביישוב ההחלטה, כי הבחירות לאסיפה המכוננת תהיינה ישירות, שוות, חשאיות, כלליות, בלי הבדל מעמד. בנוגע להבדלי מין הוחלט, שהוועד הזמני ידון עד כמה השעה והתנאים רצויים להוציא דבר זה לפועל.
רק ב-1919, באסיפה המכוננת השלישית, הוחלט כי לאישה תהיה זכות בחירה אקטיבית ופסיבית, אולם המאבק לא תם. החרדים בירושלים הקימו תנועת התבדלות, שקראה לאי השתתפות בבחירות לאסיפה המייסדת, כל זמן שלא תבוטלנה זכויות האישה, וההחלטה על מתן זכות בחירה אקטיבית ופסיבית לאישה נגררה עד 1925, בבחירות לאסיפת הנבחרים השנייה. בבחירות אלה השתתפו נשים שהיוו 12 אחוז מכלל הצירים הנבחרים. זכות זו, שהושגה לאחר מאבקים קשים ועקשניים של נשות היישוב, עוררה את התקווה שתיסלל הדרך לשוויון חברתי ופוליטי, ושהשוויון לא יהיה עוד נחלתה הבלעדית של אליטה פוליטית גברית אלא יחול על כולם (דאור 1988)"

אתם רואים, ידידי, החרדים כבר הספיקו לשבור את הכלים הרבה לפני שהתחלנו, ואם היו עומדים במילתם, לא היינו צריכים להתמודד עם ש"ס כרגע. זכות בחירה לנשים נראית היום כמו משהו כל כך מובן מאליו, שקשה בכלל לדמיין שהיא לא תנתן, אבל אם היו נותנים לחרדים להחליט- אני הייית יושבת עכשיו במטבח, מבשלת לחמשת ילדי.
גם עכשיו, אם יהיה ברור שאין ולא יהיה מצב להדיר נשים מהמרחב הציבורי, ולצורך הדיון הנוכחי, מצה"ל, הם יאלצו לסגת. הבחירה שצריכה לעמוד בפניהם חייבת להיות ברורה- לשחק לפי הכללים של הדמוקרטיה והשוויון, או לא לשחק בכלל. וב"לא לשחק בכלל" אני מתכוונת "לכו לגור בברוקלין, ותבואו לספר לי אם החרדים שם דורשים ממישהי לשבת באחורה של האוטובוס בשם זכותם לדת".
את השנוא עליך אל תעשה לחברך, ואל תלבין פני חברך ברבים- אבל כל אלה מילים יפות שמדברו על התקשורת בין גברים בלבד,ככל הנראה. בכל יום הם רומסים את כבודן של נשים, ואף אחד לא תוהה, האם כבודי ראוי למינימום הבסיסי. אם הנשים החרדיות מוכנות לקבל את זה בשם אלוהים, בשם החברה שאליה הן רוצות להשתייך או בשם יצר ההלקאה העצמית- זו הבעיה שלהן. אבל אני לא מוכנה. אני לא אשב באחורי האוטובוס, ובודאי שלא אשתף פעולה עם הפארסה הזו שבג"צ נתן לה את ברכתו בדמות ה"ללא כפיה" שאין בו כלום, אני לא אקח חלק בחתונה שתהפוך אותי מאדם לסחורה שעוברת מידי אבי לידי בעלי, אני לא אודה לחבר דמיוני שעשני כרצונו (ואתכוון, גם אם רצונך היה שאהיה אישה בזויה, שכל קיומה בעולם כדי להמליט וולדות) ואני לא אשב בשקט, ואתן לצבא להפוך לעוד פינה שבה הדת חוברת לממסד כדי לגרש אותי, אישה ואתאיסטית, לפינה החשוכה שבה לא אוכל להדיר בני אור אל עברי פי פחת.
הרי כבר ברור, לנו וגם להם, שזה לא יכול להימשך. לא נוכל להמשיך לשאת על גבינו ציבור שלם שאנו תורם את חלקו להגנת המדינה, לכלכלה ולחוזק הדמוקרטי שלנו. אבל חשוב שנעמוד על המשמר ונראה שבהתעקשותנו לגייס חרדים אנחנו לא שמים לעצמנו רגל. כבר עכשיו נשים מוצאות מהצוותים שבהם הוצבו, מועברות לצוותים אחרים, כדי שבן ישיבה לא יאלץ לשבת באותו חדר עם חיילת.
אם היתה החברה החילונית הג'ונגל שהם מדמיינים, והחברה החרדית כלילת השלמות, מדוע הם אלה שצריכים לברוח ממראה וקול אישה כמו מאש, כאילו לא יוכלו לשלוט ביצרם למשך כמה דקות? וכפי שאמר אלעזר שטרן, ראש אכ"א לשעבר לפני כמה ימים (ציטוט לא מדויק בכלל)- אם אתה כזה צדיק, אתה בודאי יכול לשנן בראשך פרק תהילים או משהו למשך 3 הדקות שאישה תשיר בהן.

חברים וחברות- פמניזם הפך להיות מילה גסה, שם גנאי לאישה מסרסת, חסרת רגשות ורגישות. הגיע הזמן להבין שאפשר להיות פמניסט\ית גם בלי לשרוף חזיות, בלי להשתמש בססמאות כמו "האליטה הגברית השלטת" ובלי רצון מיוחד לסרס אף אחד, פרט לחתול החרמן בחוץ.
פמניזם הוא רק אחד ממכלול של תנועות וגישות ששיוויון אמור וצריך לכלול בתוכו- ואם כדי להיות שווה אני צריכה להיות, בנוסף לכל שאר כינויי הגנאי, גם פמניסטית- שיהיה.
 

מי בדיוק אמור לזכור, בעצם?

 

כשכתב ברל כצנסלון "יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו", הוא לא ידע מה עתיד לבוא עלינו. ממדינה שהוקמה על ידי חילונים- שעזבו את הישיבות והכוללים והשטייטעלים באירופה, ובאו לכאן, להקים מדינה בכוחות עצמם ובלי לחכות לאלוהים שישלח להם את זרע דוד, הפכנו להיות מדינה דתית.
הוא לא ידע שיגיע היום שבו רמטכ"ל בצהל יחליט להעדיף את "יזכור אלוהים את בניו ובנותיו", ולחתום את גורלו של עוד טקס להיות טריז בין העולם הדתי והחילוני. הוא לא ידע שהיזכור שלו- שהיה סימן נאה לדרך שטקס יכול לפנות לשני צדדי המתרס (קודם יזכור חילוני, לאחריו קדיש דתי)- יהפוך להיות סמל לכל מה שהיינו רוצים לשכוח. הוא לא ידע שטקס יום הזיכרון, שנועד לאחד את העם, להגיד למשפחות הנופלים- אנחנו כאן, ואנחנו זוכרים את הקרבן שהקרבתם- הטקס הזה יהפוך למפגן שיכחה.
כי לחילונים אין זכות לאבל שאיננו דתי. הם לא יכולים לבחור להיקבר בדרכם, הם לא יכולים לבחור את הדרך שילוו את יקירהם בדרכם האחרונה,  הם אפילו לא יכולים לחבק את האדם הקרוב ביותר אליהם, ברגע של אובדן, אם במקרה אותו אדם שייך למין השני, רחמנא ליצלן, ולא יכול לעמוד באותו מרחב בזמן-חלל. עכשיו מפרידים לא רק אוטובוסים, אלא גם בתי עלמין. אנחנו לא יכולים לבחור איך לחיות פה  ולא איך למות פה, ולא איך לזכור את מתינו.
אם בעבור הדתיים מוות הוא רק מעבר- לגן עדן, או לנירוונה, או ללימבו שבו הם יחכו למלחמת גוג ומגוג ולהפיכתם לצבא הזומבים של אלוהים, או כל אגדה אחרת- בעבור אנשים שכמוני, המוות הוא נורא הרבה יותר.
המוות הוא סוף.
אין כלום אחרי המוות. הנוירונים במוח מפסיקים את הבזקי החשמל המרהיבים שהרכיבו את העצמי, הלב מפסיק להתכווץ, התאים מפסיקים לפרק סוכר לאנרגיה, והכל גווע, ה DNA מפורק במאמץ אחרון של הגוף ואז לא נשאר כבר כלום. רק ריקנות. היה שם איש, נושם, חושב, צוחק, נלחם באנטרופיה, ואז הוא מפסיד והסדר המופלא שהוא גוף חי הופך לאי סדר מוחלט, לערמת אטומים שנפרדים אלה מאלה, מתערבבים במרחב, וזהו.
אני, לא הדתיים, צריכה נחמה ברגע של מוות. אני, שהעולם שלי הוא כאן ועכשיו ואין בו גמול ועונש מלבד אלה שאנחנו יוצרים במו ידינו, זו שזקוקה להבטחה ש"יזכור עם ישראל". כי אלוהים לא זוכר. ולא בשביל אלוהים אנשים מסכנים את חייהם- הם מסכנים אותם כדי שאנחנו, בני אדם, נוכל לחיות, כאן ועכשיו, במציאות שסובבת אותנו.
אני לא רוצה שאלוהים יזכור, ואני בהחלט לא רוצה רמטכ"ל שמעדיף לסמוך על אלוהים מאשר על עם ישראל. לא אלוהים הוא שמאייש את הטנקים, לא אלוהים הוא שאוחז בנשק, ולא אלוהים הוא זה שיביא לנו שלום. אלוהים הוא אלוהי צבאות, אין אצלו ויתורים, אין אצלו חצאים. מבחינת אלוהים, אנחנו יכולים כולם למות על קידוש שמו, והוא לא נקף אצבע כל-יכולה אחת כשעשינו את זה. כלומר, זה המשתמע מדברי מאמיניו. נשגב מבינתי איך החבר הדמיוני הזה מנחם אותם ברגעי האבל שלהם, אבל בדבר אחד אין ספק- הוא לא מנחם אותי. ובנינו, להניח שאלוהים שוכח, ואנחנו צריכים להזכיר לו? אם הייתי מאמינה בקודש, הייתי מכריזה שזה חילול הקודש.
בני גנץ החליט שיזכור אלוהים, והוציא אותי מהמשוואה. כי אני לא אלוהים. ובעולם שלי, אין מקום לאלוהים. ואם היחיד שזוכר הוא אלוהים- אז אף אחד לא זוכר.
למה אני סולדת כל כך מדתיים, מהדת, מכל מה שמריח אפילו ריח קלוש של אלוהים? בדיוק בגלל זה. כי לא משאירים לי ולו חלל קטן לכנס בו את ההיגיון הבריא והעמידה בזכות עצמי. כי הרגשות שלי, אתאיסטית חילוניה למהדרין, הם סוג ב'. אסור לפגע ברגשות הדתים- שלא חס וחלילה נפגע בחופש הדת שלהם (ובארץ, רק דת אחת זכאית לחופש הזה, כמובן, ולכל היותר שלוש), אבל את הזכות שלי להיות חופשיה מדת אף אחד לא טורח לזכור.
כי במדינת ישראל, זה בסדר שאני אטוס לקפריסין כדי לזכות בחתונה כפי שאני מבינה אותה, וזה בסדר שאני אבליג על טקס גירושין משפיל שבו זורקים עלי נעל, אם בכלל מסכימים לתת לי גט, וזה בסדר שאני אשלם על חותמת כשרות שאני לא רוצה, וזה בסדר שאני לא אוכל לנסוע באוטובוס לבקר את ההורים בערב שבת ואאלץ להתיישר לפי לוח הזמנים הדתי, וזה בסדר שאני אוותר כל הזמן, כדי שחס וחלילה לא יפגע אדם דתי מהחופש שאני רוצה לעצמי.
ואם כבר לקחו ממני את השוויון שלי כאדם חופשי, כאישה שוות זכויות, כאזרחית משלמת מיסים, למה שלא יקחו גם את טקס יום הזיכרון? הקדיש לא מספיק. הם צריכים את כל הטקס. והחילונים? שיחכו מחוץ לגדר, עד שיגמר הטקס. מי זוכר למה באנו לכאן מראש?

שתיקת התקשורת

 

הרשת שוב גועשת- והפעם שוב סיפור אונס, שטומן בחובו הרבה יותר מ"סתם אונס".

איש תקשורת ידוע נחקר בחשד למעשה אונס ברוטאלי. המתלוננת, דוקא לא ידועה, מעוניינת בביטול החיסיון המגיע לה על פי חוק, אך אותו איש תקשורת בוחר לבקש הטלת צו איסור פרסום על מנת ששמו לא יוכתם לחינם לפני שהעניין יוכרע בדין. עד כאן- לכאורה הכל תקין.

איפה העניין מסתבך? בשתיקת התקשורת. מי מכם, קוראי הקבועים והמזדמנים, שמע על הסיפור? לא ידיעות, ולא ערוץ 10, לא מעריב ולא ערוץ 2, לא הארץ ולא ערוץ 1- איש אינו מגיש בקשה להסרת צו איסור הפרסום, בקשה שמוגשת תדיר בכל מקרה שמוטל צו שכזה. לא תמיד הבקשה נענית, זאת לשופט להחליט. לפעמים זכותו של הנאשם לשמו הטוב עד שתוכח אשמתו גוברת, לפעמים דווקא זכות הציבור לדעת, והסיכוי שמתלוננות נוספות יחשפו- היא שמכריעה את הכף.

במקרה הזה, התקשורת שותקת, הצו נותר על כנו מזה כחודש, ואיש אינו יודע. בנתיים שוחרר הנאשם ממאסר בית.

המתלוננת וחבריה ניסו לעניין את כלי התקשורת בסיפור, ללא הועיל. זכורים לי מקרים אחרים שבהם, למרות צו איסור פרסום, התקשורת חשפה לנו כל שביב מידע אפשרי, תוך התפתלויות מרשימות סביב צו איסור הפרסום, אבל הפעם- כלום.

 

הבעיה הגדולה והעקרונית ביותר בסיפור הזה היא פשוטה: מדוע מגֵנה התקשורת, בשתיקתה הרועמת, על אותו אדם, כפי שלא הגנה על אחרים? האם היותו איש תקשורת, מוכר ומקובל, היא סיבה מספקת להגן עליו כפי שלא הכנו על אחרים?

צו איסור פרסום הוא זכות בסיסית של אדם. כמו זכותו להיות חף מפשע עד שהוכחה אשמתו. עד כאן מקובל עלי ואין ויכוח. עם זאת, כאשר אנשי ציבור (כדוגמת משה קצב) מואשמים, הפרטים נחשפים כי בתור אנשי ציבור, זכות הציבור לדעת גוברת על זכותם לשם טוב.

האם עיתונאי אינו איש ציבור? הוא לא נבחר בבחירות דמוקרטיות, נכון, אבל כוח יש לו למכביר, וחברים במקומות הנכונים, ומספיק עוצמה להרתיע כל מתלוננת מלכתחילה. אני לא בטוחה בתשובה שלי, אבל זו שאלה שמן הראוי לשאול אותה, בעיני.

ובכלל, הרי ברור לכולנו שהאדם הפשוט לרוב אינו מבקש צו איסור פרסום, בין אם כי אינו יודע לבקשם, או כי הוא אינו מצוייד בסוללת עורכי דין יקרים. אם כן, הבקשה הזו לצו איסור פרסום (שמבקש אדם שחופש הביטוי הוא לחם חוקו, למרבה האירוניה), צריכה לאותת לנו שמדובר באדם שיש בידיו כוח רב יותר מהממוצע, ולכן מראש נקודת הפתיחה שלו כנגד המתלוננת, ככל הנראה, היא ביתרון כלשהו. זה לא בהכרח אומר שצריך למנוע את הוצאת צו איסור הפרסום מלכתחילה, שימו לב, רק שעלינו, ובעיקר על בית המשפט, להבין את יחסי הכוחות הללו לעומקם.

 

כרגיל, הדיון מוסט עד מהרה ממהותו האמיתית- שאלת צו איסור הפרסום, ושאלת שתיקתה התמוהה של התקשורת, ומגיע לאמינות המתלוננת.

אנשים ממהרים להכריז בקול גדול שהם מאמינים באמונה שלמה לאלמונית המתלוננת (נגיד, חנה בית הלחמי, שאמונתה המיידית גם היא בעייתית בעיני, ואינה מאפשרת לנאשם את חזקת החפות הבסיסית) ואחרים שממהרים לתמוך בנאשם, ולהזכיר לנו שקיימות תלונות שווא.

תסלחו לי אם את חוסר הסכמתי עם חנה בית הלחמי אשאיר בגבולות המשפט הבודד. אני בטוחה שיהיה מספיק מגיבים שישמחו להרחיב בנושא, ותנו לי להרחיב כנגד הצד השני.

 

הנחת הבסיס של מערכת המשפט היא "אדם חף מפשע עד שהוכחה אשמתו". וזו הנחת בסיס דמוקרטית, הוגנת וצודקת. בתיאוריה, לכל הפחות. במציאות, מתלוננת על אונס צריכה להילחם את קרב חייה, ובפרט כשהאדם שאותו תבעה הוא בעל שם. מיד שולפים מהארון את תלונות השווא.

מדוע אינכם זועקים "תלונות שוא" כשאדם נתבע על הונאה, על גניבה, על אלף ואחת עברות אחרות, קלות כחמורות? הרי ניתן להניח שאחוז תלונות השוא בכל עברה יהיה דומה, אבל רק בעברת האונס הופכת המתלוננת לאשמה עד שתוכח אשמתו של הנאשם.

 

צאו, גברים יקרים, אל בין ידידותכן, ושאלו. מי עברה הטרדה מינית? מכל סוג שהוא. מישוש באוטובוס, הצמדות כפויה, חודרנית, בקהל צפוף, צביטה באזור רגיש, נגיעות בוטות, אונס.

אני עשיתי את זה. שאלתי ועודני שואלת, בחוסר נימוס בוטה ובעדינות גדולה ככל האפשר. ציפיתי לבודדות. הרי אנחנו חיים בחברה נאורה, מערבית, מתקדמת. התברר לי לתדהמתי שאני לא מכירה ולו אישה אחת שלא הוטרדה מעולם. אחת! 100% מהנשים שאני מכירה עברו הטרדה! לא 50%, לא 80%, ולא 95%. 100%.

גם אני.

מעולם לא הסתרתי את זה. אפשר להגיד שמזלי טוב משל אחרות, הארוע הזה, מטריד בזכרוני הילדותי ככל שיהיה, לא הותיר עלי חותם גדול כפי שאפשר לדמיין. אני  בטוחה בנשיות שלי, במיניות שלי, אני מנהלת וניהלתי מערכות יחסים בריאות עם גברים, אינני חוששת מקרבה, ממחוייבות או ממין.

ועם זאת. עם זאת אני יודעת איך מרגישה הקורבן. אני רואה אותו, מחייך לאחרים, מנהל שיחות חולין, ממשיך את חייו, וגם אם אני המשכתי את חיי בעצמי, לפעמים אני תוהה, איך יכול להיות שקשר השתיקה פועל, שאנשים סביבו לא יודעים? הייתי רוצה להאמין שזה לא יקרה שוב לאף אחת, לא מידיו. הייתי רוצה להאמין שהשתיקה שלי, שבסיסה בשתיקה שנבנתה סביב הנושא בילדותי ובלי להיוועד בי, וסופה בחוסר העניין שלי בנושא, איננה גזר דין לילדה אחרת.

 

ההוכחה של מעשה אונס היא לא קלה כלל, בעיקר כשעברה תקופה ארוכה מאז המעשה (וההוכחה של מעשים חמורים פחות קשה הרבה יותר, כמובן). לעיתים קרובות ההכרעה היא בין שתי גרסאות סותרות, נטולות תימוכין (ולא כן במקרה האמור של אותו עיתונאי, שם העדויות רבות, מצד המתלוננת ומצד חבריה, או לפחות כך אומרות השמועות ברשת, שאינני יכולה לערוב לאמיתותן).

אם היכולת להוכיח מעשה אונס היא כה שברירית, ומעמדה ודבריה של המתלוננת הם המוטלים בספק מלכתחילה, האם אין כאן הטיה לא הוגנת? האם אין צורך להקטין את חוסר השוויון הזה, ולו במעט, בדרך כלשהי, שאינני יודעת מה היא, אבל לטעמי היא נחוצה לנו עד למאוד?

קול ההיגיון אומר לי שגם נאשם באונס זכאי לחזקת חפותו. אני מבינה את זה, אני מעוניינת לחיות במדינה שבה חזקת החפות היא זכות כולנו, ושמשפט צדק מוציא את האמת לאור.

אבל המציאות היא שעורכי דין חלקלקים יכולים לעשות יותר מכל ראיה, והרגש, הרגש צועק. כי איך יכול להיות כולנו מוטרדות וכולנו ננגעות וכולנו נאנסות ואף אחת לא בטוחה, לא ברחוב ולא באוטובוס ולא בביתה ובוודאי לא בפאב או במסיבה, ועדיין העונש שמקבל אנס הוא 3 שנים? אני לא מאמינה באנס חד פעמי. מי שאנס פעם אחת יאנוס שוב, אלא אם יטופל. ומערכת המשפט בישראל לא מספקת טיפול ולא מספקת הרתעה, ומעדיפה לשחרר נאשם אם יש ספק כלשהו בנוגע לאשמתו, גם אם הספק הוא טכני, ובסוף אני, ואת, הבת שלךָ ושלךְ, אנחנו אלה שנופלות במלכודת הזו.

 

לסיכום, אני רוצה להגיד שלמרות הכל, עדיין, השאלה האמיתית פה היא למה התקשורת שותקת. (ושאלה עקרונית- האם עיתונאי איננו איש ציבור, בעצם, ולכן זכות הציבור לדעת?)

 

מזמינה אתכם לקרוא בעצמכם את חנה בית הלחמי לקצת פאתוס פמניסטי, חלקו מוצדק וחלקו מוגזם לטעמי, ואת התגובות שקיבלה, שמעניינות כמו הרשומה לכל הפחות, את נעמה כרמי, עם הסברים טכנים שבלעדיהם הויכוח איננו מדוייק, את יואב יצחק שתוהה, כמוני, למה מחרישה התקשורת, ועוד רבים וטובים שתוכלו למצוא בכוחות עצמכם, עכשיו כשיש לכם כיוון ועניין.

 

קוראים ומגיבים יקרים! אני יודעת שבעידן האינטרנט זה מאוד פשוט למצוא את השם, למי שמחפש. בכל זאת יש צו איסור פרסום ולכן תגובות שיכילו את שמו של אותו כתב ימחקו.

פאתוס, אבולוציה וארכיאופטריקס ליטוגרפיקה

כשיצאנו, המתימטיקאי ואני, מתחנת הרכבת התחתית והתקרבנו למוזיאון הטבע של ברלין (שחוגג 200 שנים להווסדו בתערוכות מאוד מעניינות, אם אתם בסביבה במקרה), נזכרתי פתאום שכבר הייתי בו. בכל כך הרבה מוזיאונים ביקרתי עם האדמוני, בכל שבת פנויה, ודוקא המוזיאון הזה נשכח ממני. בפעם הקודמת הייתי בסיור מטעם העבודה, זו היתה מתנת חג המולד של המוזיאון שלי לעובדיו, והשפעת כבר סערה בתוכי. את הסיור במוזיאון שרדתי, ואחריו ויתרתי על ארוחת צהרים משותפת והלכתי למות בבית. הייתי מאוד חולה וכנראה זו הסיבה ששכחתי שאי פעם הייתי שם.
הסיבה השניה היא, שפשוט פספסתי את הדבר הכי חשוב! באולם הכניסה, המרכזי והעצום, שבו שלדי דינוזאורים החושפים טפח ומכסים טפחים, במובן הביולוגי, צלמו אז סרט כזה-או-אחר. לא יכלנו להיכנס.
וכך קרה שרק בביקור השני שלי נכנסתי לכוך הקטן והחשוך, כשאני לא מצפה להפתעות גדולות.
שם, מחכה כבר 150 מליון שנים שאגיע לבקר אותה היתה הארכיאופטריקס ליטוגרפיקה (אל תשאלו אותי למה החלטתי שזו היא ולא הוא. אולי כי היא ציפור. אולי כי זה יום האישה הבינלאומי. אולי כי היא פורשת את כנפיה כמו גלימה של דיווה אמיתית).

 

ראו כמה היא יפה- נקודת החיבור המופלאה בין הדינוזאורים והציפורים. זהו דינוזאור, בבירור. הטופרים, מבנה הגלגולת, הלסת בעלת השיניים. ועם זאת- נוצות. 150 מליון שנה היא חיכתה באבן, כדי לצעוק בקול את תורת האבולוציה, כדי להימצא רק שנתיים אחרי שדרווין פרסם את תאוריית האבולוציה. מאז מצאו לה עוד כמה חברים, חלקם מאותו מין וחלקם עוד שלבים בתהליך.
אני יודעת. אני מלאת פאתוס שאינו מובן לכם. תוכלו לבוז לי אפילו מעט יותר אם אודה שעמדתי מול פיסת האבן המופלאה הזו, ולרגע עלו לי דמעות בעיניים.  זכיתי להיות על ענף אבולוציוני שמאפשר לי להעריך את הקסם המופלא שבעצם קיומם של חיים, של הסטטיסטיקה הרנדומלית והמופלאה הזו שלקחה אותנו, צעד אחרי צעד, למי שאנחנו היום (ואם נדמה לכם שאני טוענת שהאדם הוא נזר הבריאה או המטרה של האבולוציה, אתם לא מכירים אותי, ולא מבינים את תורת האבולוציה).
זכיתי גם בכמה מרצים יוצאי דופן שחזקו בי את האהבה למה שביולוגים מכנים בחיבה איבו-דיבו, או evolutionary development. המרצה לגנטיקה, שניהל איתי פינג פונג מרתק במשך סמסטר שלם, המרצה לאבולוציה, שהיה הבעלים הגאה של כל ספרי דרוין במהדורה הראשונה מתוכם הוא ציטט לנו ציטוטים, ו, אני כבר יודעת, למרות שהיום היתה ההרצאה הראשונה בסך הכל, גם המרצה של אבולוציה של הגנום (זה לא מספיק להיות חוקר בעל שם או להכיר את החומר. מרצה שהוא עילוי הוא משעשע, ציני לפרקים, איש שיחה וכזה שלא לוקח את עצמו בעודף רצינות).

אני מסתובבת במעגלים בתקופה האחרונה. בין ריצ'רד דוקינס והביולוגיה, לא נשאר כבר הרבה מקום. בלילות אני קוראת את "אשליית האלוהים" לדוקינס, ובימים אני חושבת על מה שקראתי ומנסה לפענח את פיסת המחקר הקטנטנה שלי.
כל אותן תאוריות בריאתניות, מתכננים תבוניים, כל אותה אמירת-הן חסרת מחשבה, כמה זה עצוב.
בדיון צדדי קצר, שהתפתח בהרצאה היום, ניסינו להעלות רעיונות למה, בעצם, תאוריות כמו זו של איינשטיין, הייזנברג, מנדל (ואחרים, תסלחו לי אם לא אתחיל למנות שמות) מתקבלות בשלוות נפש אצל ציבור ההדיוטות, ואילו קופרניקוס, גלילאו, דרווין ואחרים הופכים לאויבי העם?
איך זה יתכן ש 150 שנה ל"מוצא המינים", רוב מכריע של אמריקאים "לא מאמין" באבולוציה? מה המשמעות של "לא להאמין" באבולוציה, בכלל? אלוהים, זו שאלת אמונה. אבל אבולוציה? בין אבולוציה ואמונה אין ולו קשר רופף. תורת האבולוציה צריכה היתה להיות סבירה בעיני ההדיוט בדיוק כמו הטענה שהחתול של שרדינגר הוא חי ומת בעת ובעונה אחת עד שנפתח את הקופסא, ובדיוק כמו הטענה שהירח אינו עשוי גבינה ירוקה.
המסקנה שהגענו אליה היתה מביכה. אנחנו (כחברה אנושית, לא אנחנו עורכי הדיון המשכילים, המוצלחים והנפלאים) נלחמים בכל תפיסה שתקח מהאדם את היותו נזר הבריאה.
בהתחלה היינו מרכז היקום. ואז קופרניקוס.
אחר כך היינו כוכב שלישי מסביב למרכז היקום, ואז גלילאו.
אחר כך היינו לכל הפחות נזר הבריאה, היהלום שבכתר. ואז דרווין (ולמארק, בל נשכח את למארק. יש לי חיבה אליו, למרות שהוא טעה, בגדול). והאבולוציה, יקירי, היא תהליך רנדומלי לחלוטין שבו יש שבו שנמוך אפשרי בדיוק כמו שדרוג, אז לא, אנחנו לא ה"מטרה" של האבולוציה.
אחר כך ניסינו להבטיח שלפחות יש לנו יותר כרומוזומים מכל השאר. אבל לא ממש. למעשה, לנו יש 23X2 כרומוזומים. לגמל יש 35X2. לתפוח אדמה 24X2. (ולכבוד יום האישה- האם ידעתם שכרומוזום Y הוא הכרומוזום עם הכי פחות גנים בגנום האנושי, שרובם המכריע חיוניים רק לדברים כמו שיעור-יתר מהאזניים והאף?)
אחר כך קיווינו לגלות שיש לנו יותר גנים מכל השאר, אבל גם זה לא קרה. כשהסתיים פרוייקט ריצוף הגנום האנושי, להפתעתנו ה-הו-כה-רבה (והיא היתה רבה מאוד אצל כל החוקרים בתחום, שציפו למספר גנים שבין 30,000 ל 2 מליון, תלוי את מי ומתי שאלתם, עם ניחוש ממוצע של 80,000 גנים בערך) גילינו שיש לנו בסך הכל 25,000 גנים. ככה גם לחרדל. או לקרוב-משפחתו-העשבי-והמגניב ארבידופסיס. לנמטודות יש 19,000.
היום אחנו מקווים שמותר האדם מן הבהמה (וכל שאר החי והצומח) הוא בשחבור חליפי של גנים- תהליך שבו גן יחיד יכול לקודד לכמה וכמה חלבונים שונים. לא ניכנס לפרטים הטכנים, אבל כמו שאמר המרצה של היום: זה להכין את הקרקע לעוד אכזבה.

אחד הטיעונים הפופולריים של בריאתנים הוא טיעון השעון ביער. הוא הולך משהו כזה:
נניח ואתם הולכים ביער מבודד, רחוק מישוב אדם ומכל צורה של ציויליזציה. לפתע אתם רואים בין הענפים שעון מכני מופלא, מדוייק, מבריק ונאה, מלא כולו בגלגלי שיניים עמלניים הממלאים את מטרתם בדיוק מושלם. האם תניחו שהשעון פשוט נוצר מעצמו? לא. אתם תבינו מיד שהשעון נוצר על ידי מישהו, שחשב ועמל כדי שיהיה שעון. והאם אין גוף האדם מכונה מופלאה יותר מכל שעון?
תסתכלו על הארכיאופטריקס. היא אינה מושלמת. הנוצות שעל רגליה עוד יעלמו. הן לא מועילות, וכנראה שאפילו הפריעו- אחרת לא היה לחץ אבולוציוני להעלים אותן. גם אנחנו איננו מושלמים (עצם הזנב המיותרת? הברכים שאינן עומדות בעומס של הזדקפות הגוף המהירה, שנועדה, ככל הנראה, לתת לנו יכולת דיבור טובה יותר).
בדיוק חוסר השלמות הזה הוא ההוכחה שאין פה יד של מתכנן תבוני (ובאמת שכל טיעון המתכנן התבוני נופל כששואלים "אז מי תכנן את המתכנן התבוני המושלם להפליא הזה?"). לו היינו מושלמים, אז אפשר היה להגיד, כן, זה מושלם מכדי להתקיים. אבל זה אינו מושלם. אנחנו לא תוצאה, אנחנו לא תוצר מוגמר. אנחנו רק שניה קפואה בענבר של תהליך אבולוציוני אדיר. היינו רוצים לחשוב שאיתנו התהליך נעצר, כי אנחנו השיא, אבל לא. אנחנו רק עוד שלב בתהליך, רק עוד מין מבין רבים, על כוכב לכת מיני רבים, הסובב רק עוד שמש אחת, לא גדולה או חשובה במיוחד, בגלקסיה ספירלית פשוטה.
לי זה מספיק. העוצמה שבידיעה שכל זה קיים, ורק ממתין לי שאבין איך, בעצם, זה עובד, זה כל מה שאני צריכה. האבולוציה נתנה לי את היכולת לנסות לפענח את מה שקורה סביבי, וזה שווה לי יותר מכל חבר דמיוני.

אז מה, בעצם, אני מנסה להגיד?
א. שאם אתם לא מאמינים באבולוציה, צר לי עליכם. העולם כל כך מופלא, כל כך נכון, עובד לפי כללים כל כך ברורים, תרמודינמיקה, כוחות פיסיקלים, ברירה טבעית. סטטיסטיקה. למה להביט בהכל מבעד לזכוכית העכורה של אגדות? ואם אתם חושבים שאבולוציה אומרת שמוצאו של האדם מהקוף, אז אתם לא מאמינים באבולוציה כי אתם לא מבינים אותה.
ב. תקראו את דוקינס.
ג. אני ראיתי את הארכיאופטריקס לטוגרפיקה האמיתית במו עיני !!!!! הדבר היחיד שיכול היה לרגש אותי במידה כזו היה לפגוש את דרוין בכבודו ובעצמו.

אנגלה מרקל ואני- חלק ב`

בחמש וחצי בבוקר צלצל השעון המעורר.
הלכתי לישון מאוחר, החששות מסוממות קלות בענני בירה וגרמנית שחלקתי עם ידיד גרמני שהסכים לעשות איתי אימון גרמנית אחרון לפני שאגמגם לאנגלה מרקל, ו5 וחצי בבוקר היא לא שעה יפה, אפילו בבקרים היסטריים פחות.
מצויידת בדלי של קפה, נכנסתי לאוטו ויצאתי לדרך ב 6 ועשרה.
6 ועשרה אומר- 3 שעות (וחמש דקות) כדי להגיע מחיפה לירושלים. קצת הפחידו אותי על הפקקים בכניסה לירושלים, והעדפתי להקדים הרבה מאשר לאחר קצת, אז הקשבתי לאבא ויצאתי אינסוף מוקדם. וטוב שכך, כי אמנם לא היו פקקים בכלל, אבל ירושלים היא מבוך שנוא, המפה של גוגל היתה חסרת ערך ושקרית, החלון בצד ליד הנהג לא נפתח אז לא יכולתי לבקש הכוונה מאנשים, האינטרנט של אמא לא עבד אז היא לא יכלה להכוון אותי דרך גוגל, ההוביט לא רצה לקחת אחריות על היותי באיבוד, ורק אוגי הביאני עד הלום בביטחה, כשמאחורי 40 דקות באיבוד ירושלמי ארור, ויותר מחצי שעה לחכות.
אחסוך ממכם את הסיפורים המשמימים על יקים זקנים (אך מגניבים) שעשו איתי מינגלינג, על הבידוק הביטחוני המטורף שבו דרשו ממני להוריד עגילים צמודים לאוזן, על (אם נחזור ל 5 וחצי בבוקר שוב) הדיונים הסוערים עם עצמי בנושא "פירסינג בגבה בשיחה עם אנגלה מרקל- כן או לא" (כן).
ב 10 בבוקר, אני ישובה על כיסא בחדר לא גדול, ומחכה. מצד אחד ערמה קטנה של עיתונאים, ממולי ערמה קצת יותר גדולה של אנשים מבוגרים ומכובדים למראה, ולצידי יושב מתנדב גרמני, צעיר (ונאה), ושנינו מנסים להפחיד אחד את השניה כמה שיותר, או להרגיע אחד את השניה (תלוי בנקודת המבט). בשלב כלשהו הוא התחיל לשיר את התקווה, ואני כבר תהיתי אם זה היה גבול הסיבולת הנפשית שלו, ואם זה יהיה הגיוני לחטוף התקפת צחוק שניה לפני שקנצלרית גרמניה מגיעה. גם המתנדבים האחרים שישבו בצד שלי של האולם (הצד המפחיד, זה שבו אנגלה מרקל תשב מיד, ותצפה מאיתנו, רחמנא ליצלן, לדבר) נראו חיוורים. לנשום, לנשום.
כשהגיע הסימן שהיא מגיעה אמרתי לעצמי בקול רם "לא לעשות פאדיחות!" שלוש פעמים, כמו השבעה של עובדת האלילים שאני (השילוש האלוהי: הרנדומליות, הסטיסטיקה והברירה הטבעית), ועטיתי על פני הבעה רגועה ושקרית לחלוטין.
ואז היא נכנסה, אנגלה מרקל, מזרח גרמנית, אישה, דוקטור לפיסיקה וקנצלרית גרמניה. אישה שלכל הפחות חייבים לכבד, ומבחינתי אף יותר. היא קטנה ופעלתנית, נעלה נעלי-סבתות מכוערות אך נוחות למראה. איכשהו זה שימח אותי שאת יכולה להגיע לעמדה גבוהה מספיק שלא תרגישי צורך בנעלי עקב להשלים את מה שהטבע לא נתן (אני לא שם. אני נעלתי נעלים עם קילומטר עקב, ועדיין הייתי הנמוכה ביותר באולם כנראה).
כל מיני אנשים דיברו, כולל אנגלה מרקל. הם אמרו כל מיני דברים. מרקל אמרה כמה דברים בנאלים על ה"לעולם לא עוד, הדור הצעיר, לא לשכוח וכו'", וגם זרקה הערה על השלום, על חוסר היציבות באזור ועל כמה שהיא שמחה להיות איתנו שם (את זה היא אמרה 3 פעמים. כנראה שאחרי הפגישה עם ביבי היא ממש שמחה לקראתנו). המתנדבים הישראלים והגרמנים אמרו למה הם בעצם בחרו להתנדב, או סיפרו על חוויה שהיתה משמעותית להם. חלקם אפילו אמרו דברים שאני זוכרת.
אני הייתי אחרונה.
התחלתי בגמגום, התבלבלו לי המילים בפה והייתי צריכה לחזור על עצמי, ובסופו של דבר בכלל לא אמרתי את מה שרציתי להגיד. אבל גם מה שאמרתי היה מוצלח, כנראה, לפי תגובות שקיבלתי אחרי זה, וברגע שהתחלתי לדבר כבר לא באמת שינתה השפה. פעם אחת נתקעתי עם מילה שפרחה מראשי, ואנגלה מרקל הציעה לי מילה חלופית (לא זו שרציתי, אבל קרובה מספיק), אבל זה היה יכול לקרות לי גם בעברית. ואז זה נגמר.
היא ישבה איתנו שעה שלמה! אבל זה עבר כמו 3 דקות של בעתה בסיוט, ועם זאת, נהניתי. אני רועדת וזה סם החיים שלי. אנשים אחרים זורקים את עצמם ממצוקים, אני אוהבת לדבר מול קהל.
אחרי שהכל נגמר באו יקים לברך, להחמיא לי על הגרמנית (כל כך הרבה התלוננתי בבוקר שאני מפחדת לעשות פאדיחות שהנמכתי להם את הציפיות, אז היה קל להיות מאוד מרשימה, ובטח ביחס לישראלית השניה), ולהגיד שאהבו את מה שאמרתי. בחדשות אני לא מופיעה, המצלמות עמדו בכיוון ההפוך ולא רואים אותי. הידד.

זה (מאוד בערך, ובקצרנות) מה שאמרתי למרקל:
ASF שמו לעצמם מטרה- סימן לכפרה (זו בערך משמעות השם של הארגון), כי אמנם אין כפרה, אבל אפשר וחשוב לנסות אפילו אם זה ברמה הסימלית, וזה מה שכל כך אהבתי בארגון. אבל כדי ליצור משהו שני הצדדים צריכים להשתתף, ובעצם רציתי להיות הסימן מהצד שלנו. העבודה שלי במוזיאון היה מרתקת בעיני. הדרכתי קבוצות מכל העולם, אבל אלה היו הקבוצות הגרמניות שהיו הכי חשובות לי, אלה שאיתן הרגשתי שאני עושה באמת הבדל. אבל אני גם לא חושבת שאפשר להפריד את העבר מההווה, ולהיות ישראלית בחו"ל זה גם להיות שגרירה של ישראל, ובפרט שהייתי בברלין בזמן המלחמה בעזה. בקצרה מאוד סיפרתי את הסיפור הזה, כדוגמא למה שאני מתכוונת, ולאיך שהנוכחות של התנדבים הגרמנים בארץ והישראלים בגרמניה משמעותית ליחסים בהווה, וכשסיימתי היא אמרה שאכן, אנחנו לוקחים איתנו את המקום שממנו באנו, אם אנחנו כן או לא מסכימים לחלוטין עם מה שנעשה, ואנחנו מייצגים משהו. חבל שאני לא זוכרת בדיוק את המילים שלה, כי הדרך שהיא אמרה את זה גרמה לי להרגיש שהיא באמת הבינה למה התכוונתי.
אני יודעת, היא פוליטיקאית. מלמדים אותה להסתכל ישר בעיניים, לגרום לאנשים שמולה להרגיש שהיא מבינה, להתחבר, אבל זה עדיין לא מובן מאליו בעיני. היא היתה נחמדה וידידותית, והייתי שמחה לחשוב שאולי, אולי, כשהיא תשב לאכול ארוחת ערב עם בעלה (גם הוא פיסיקאי) היא תספר לו על הבחורה הישראלית שהעזה להעלות שנאת ישראל בדיון על זיכרון השואה. מי כמוני מבינה שאלה לא צדדים של אותו מטבע, אבל יש בניהם קשר שלא ינותק.
ובכלליות, אם בפעם הקודמת רק ישבתי במליאה כשהיא נשאה נאום, והפעם דיברתי איתה ולחצתי את ידה, אולי בפעם הבאה נשתה ביחד בירה.

אנגלה מרקל ואני

 

הכל התחיל במייל אחד קטן, שלא טרחתי לקרוא בתשומת הלב הראויה.
[רקע לסוקילוג המתחיל: פעם הייתי מתנדבת במוזיאון שהיה מחנה ריכוז בגרמניה. היה מגניב ואף מרתק. הסוף. ועוד דיסקליימר קטן, אנא סלחו לי על ריבוי סימני הקריאה והשאלה. אלה הם סימניה היחידים של פאניקה כתובה, ועל כן השימוש בהם רב מהרגיל ומהרצוי]
נציגת הארגון הגרמני (להלן ק') שבו התנדבתי (להלן ASF) שלחה לי מייל לפני קרוב לחודש, אם אני מעוניינת להשתתף בפאנל שכותרתו "השואה: תרבות הזיכרון של הצעירים בחברות רב-תרבותיות". היות והפאנל מתקיים בירושלים, והוא באמצע תקופת מבחנים לחוצה שבה אין לי זמן לבזבז חצי יום על שטויות מהסוג הזה כמובן שמיהרתי להסכים.
לא ממש הסתכלתי בפרטים, כי אני כזו. אז לא קראתי לעומק, ורק ברפרוף ראיתי אזכור לנוכחות אפשרית של chancellor כלשהו בפאנל. הנחת המוצא הסבירה היתה שאותו צ'נלסר, או בתרגום לעברית יושב ראש הוא יושב הראש של ASF, זקן קירח וידידותי למדי שפגשתי בברלין ובאמת שלא מרגש אותי במיוחד. ק' אמרה שנקבל עדכונים בעתיד, ומהשתתפות עבר שלי בפאנלים דומים של ASF, בארץ ובגרמניה, הנחתי שהכוונה היא "לא תקבלי שום מידע עד יום לפני, אבל זה בסדר, אפשר לזרום עם זה וממילא זה יהיה ארוע קטן ולא מעונב". אני בסדר עם זה.
הנחתי גם שבדומה לעבר, גם הפעם הארוע יתקיים באנגלית, ואז בכלל אין סיבה לדאוג.
ושכחתי מזה (עד כדי לזכור שזה אומר שיש לי יום אחד פחות ללמוד למבחן הידוע לשמצה בתרמודינמיקה ב').
עד שק' שלחה מייל לפני שבוע, שרפרוף מהיר עליו הבהיר לי ש"ככל הנראה, למרות הבלאגן עם שביתת עובדי משרד החוץ, הביקור יתקיים כסדרו".
פה חשדתי.

כי מה יש למשרד החוץ לעסוק בעניינו של יו"ר ASF? אמנם זה ארגון חשוב (בגרמניה) וגדול ורב פעלים, וחוגג השנה 50 שנים של פעילות בארץ, אבל עדיין, פרופורציות. אז טרחתי לקרוא את כל המיילים האמורים בתשומת הלב הראויה. מסתבר שהצ'נסלר, היא בגרמנית הקנצלר, או למעשה, הקנצלרית. שמשתתפת בפאנל. איתי. בגרמנית. אם הייתי קוראת כמו שצריך הייתי רואה שכתוב "מרקל" קצת אחרי שהיה כתוב "צ'נסלר". אבל לא קראתי.
בשלב הזה ככל הנראה התעלפתי, והדבר הבא שאני זוכרת זה גל של פאניקה ששטף אותי.
עכשיו, אני לא בחורה שמתלהבת מידוענים. אפילו לא אם הם, נגיד, הקנצלרית של גרמניה. ובאמת, מה יש לי להיות בפאניקה?
באמת, למה לדאוג?
מה כבר יכול לקרות?
מה, נגיד שאני אעשה מעצמי אהבלה מוחלטת, כי לרגל השתתפותה של אנגלה מרקל (ועיתונות גרמנית! הו גאד, פאניקה) הארוע יתקיים בגרמנית בלבד, ואני לא יכולה להתמודד נפשית עם העובדה שהגרמנית שלי אינה מושלמת, ואני אעשה טעויות איומות או שאתקע, או שאנגלה מרקל תבוא ללחוץ לי את היד ואני אדבר איתה בהטיה הלא-מנומסת, כי כל הנימוס גוף-שלישי-רבים הזה נורא לא טבעי למי שגדל בשפה כמו עברית או אנגלית, וזה יהיה מביך ונורא! מה אם היא תענה לי בצורה הלא מנומסת כדי לא להביך אותי? מה אם היא תענה לי בצורה המנומסת כדי להבהיר את סולם המעמדות? מה אם היא תצחק עלי? מה אם כולם יעמדו סביבי ויצחקו עלי ואני פתאום אבין שאני ערומה ו... אה, רגע, זה קורה רק בסיוטים. מה אם כולם יצחקו עלי ואני לא אהיה ערומה?
מה אני אלבש??
אההה!!!
מה אם ישאלו אותי משהו ואני לא אבין את השאלה? וכל העיתונאים הגרמנים האלה יפרסמו תמונה שלי בפרצוף המום ואידיוטי עם הכיתוב "צעירה ישראלית מטומטמת עם יומרות לדבר גרמנית והבנה אפסית של היחסים המורכבים בין ישראל וגרמניה! בושה לעם ישראל!"
מה אם אני אגיד משהו איום ונורא ומביך ומזעזע וכולם יסתכלו עלי בהבעה מזועזעת ונוזפת?
מה אם אני אגרום למשבר דיפלומטי חמור?!?!
לא יכניסו אותי שוב לגרמניה לעולם!!!!!!!

לנשום, לנשום.
הו גאד.

כבר יומיים שאני מתנדנדת בין פאניקה מוחלטת לניסיון נואש לשטוף לעצמי את המוח:
אני מדברת גרמנית מצויינת יחסית לזה שגרתי בגרמניה שנה, ובודאי הרבה יותר טובה מהגרמנית של הישראלית השניה בפאנל. אני גם היחידה שעבדה במחנה ריכוז לשעבר. ההיא עבדה במשרדי הארגון. והמתנדבים הגרמנים הם ילדים בני 18.
אני מדברת גרמנית טובה אבסולוטית. אני תמיד מקבלת מחמאות. אני לא אעשה טעויות מאוד מביכות ואפילו גרמנים טועים בדקדוק הסבוך. אני אהיה בסדר.
ועשיתי עבודה מצויינת במוזיאון. אהבתי את העבודה שלי והיא היתה לי חשובה והשקעתי בכל הקבוצות שלי. ויש לי המון מה להגיד ולספר. ואני יכולה להיות מרשימה ומשעשעת במידה ולא מביכה ואני בחורה אינטליגנטית, ודי נו, אנגלה מרקל היא בסך הכל בנאדם, לא צריך לצאת מפרופורציות רק כי היא הולכת לצחוק עלי (לא, היא לא!).
ואף אחד לא מצפה ממני לדבר גרמנית מושלמת (חוץ מעצמי).
ואני אצליח להימנע מלספר לאנגלה מרקל בדיחות שואה, באמת. אז מה אם פעם אחת בטעות סיפרתי בדיחה לקבוצה במוזיאון? זה היה רק פעם אחת, והם היו כל כך המומים מזוועות הסיור שזה עבר להם מעל הראש בכל מקרה. אני אשים לב למה שאני אומרת. אני לא אעשה בושות. אני אהיה אמיצה ומדהימה.
הו גאד.
פאניקה.

פחד מוות

 

כשאבא-לולי התקשר אלי אתמול אחר הצהריים, הייתי דיי מוכנה לשיחה הקבועה: למה לא התקשרת מאז יום שישי, מה שלומך, את צריכה כסף וכמה קיבלת בבוחן האחרון? לא בדיוק שיחה מלבבת, אבל שגרה, ואפשר לחיות עם זה. והוא צודק, באמת לא התקשרתי מאז שישי בערב.
מה שלא צפיתי זה שהוא יגיד שחיפשו אותי מקופת חולים.
אבא-לולי הוא לא אדם לחיץ, כך שבעיניו היה ברור שהם כנראה מנסים למכור לי משהו, ולכן כשלא תפסו אותי, מיהרו לוודא אצלו שאני עוד בארץ, עם פנקס צ'קים וחשבון בנק פעיל. הוא גם לא מעודכן בפרטי הבדיקות שלי.
אני לעומת זאת, נזכרת בבדיקה שעשיתי לפני חודש. אם לפרט מעבר לנחוץ- בדיקת משטח צוואר הרחם, או פאפס, או "הבדיקה הזו שתגיד אם יש לך סרטן צוואר הרחם".
אמנם עבר חודש מאז הבדיקה, וזו בדרך כלל אינדיקציה מדוייקת ל"הכל טוב, כי אחרת היו מתקשרים", אבל פתאום התקשרו, ולא רק שהתקשרו, אלא שאחרי שלא תפסו אותי (אני בהרצאות!) התקשרו לאבא שלי ואמרו לו שמחפשים אותי. לאבא שלי! מחפשים אותי!!
וכמובן שכל זה קורה ביום שלישי, שקופת החולים סגורה אחר הצהרים. ניסיתי להתקשר למוקד זימון התורים, אבל כמובן שהם לא יודעים כלום על כלום, וכל מה שנשאר לי זה לחכות. ולחשוב. ולחשוב. ולחשוב עוד קצת.
ובאמת, אני לא הטיפוס הנלחץ. הרי עובדה שבכלל לא חשבתי על הבדיקה (ובטח לא על ללכת לשאול אם יש תוצאות) עד לאותו הרגע, ובכלל, אני טובה בלהדחיק מחשבות מעיקות מהסוג הזה. ומזל שאני טובה בזה, כי זה היה העיסוק העיקרי שלי אתמול בערב. לקרוא 3 משפטים בהרצאה 8 בטוקסיקולוגיה סביבתית, ולשכנע את עצמי שהם בטח סתם רוצים שאבוא לקחת את התוצאות, לקרוא עוד שני משפטים ולהדחיק מחשבות על למה אני לומדת בכלל לבחינות אם יש לי סרטן, לבדוק מיילים ולשכנע את עצמי שרוצים לשכנע אותי לעבור מביטוח משלים זהוב עם נצנצים כחולים לביטוח מושלם + ירוק עם עיגולים כסופים, לקרוא עוד פסקה ולהדחיק מחשבות על מי האנשים שאני רוצה לספר להם שיש לי סרטן, ומי מהם ישאר פה לתמוך בי ברגעי הגסיסה האיטית והכואבת שלי, ואני כל כך צעירה ויפה, כל החיים עוד לפני.
ברגעי משבר נכנסתי לקרוא באינטרנט על הבדיקה, מה הסיכוי לתוצאות מפחידות ואילו תוצאות בכלל אפשר לקבל בה, והבטחתי לכל הכוחות הרנדומלים ביקום שאם רק לא אמות אני אעשה אותה לעיתים קרובות מספיק שלא למות גם בעתיד (לפחות, לא מסרטן צוואר הרחם). ברגעי יותר משבר אכלתי טופי. ובשיא המשבר הבהלתי את מתימטיקאית המחמד בזעקות (מוקלדות) של "אני זקוקה לתמיכה נפשית דחופה עכשיו!!!". מתימטיקאית המחמד היתה מאוד מועילה, טענה שבד"כ תוצאות מגיעות אחרי שבוע, אז כנראה שהכל בסדר ומתקשרים אלי בלי קשר ודנה איתי במרקים שאפשר להכין, ובחינות שצריך ללמוד אליהן, ועוד כל מיני דברים מלפני הסרטן והאפשרות לשחרר קצת קיטור ולחשוב על דברים אחרים חוץ מהסרטן עשתה לי טוב, אז הכרזתי קבל עם ופייסבוק שמחר אפשר יהיה לצחוק על זה, ויתרתי על המשך למידה, והלכתי לישון.
כל ההדחקות האלה התישו אותי כל כך ש 10 דקות אחרי שכיביתי את האור כבר ישנתי חזק מספיק לא לשמוע שקיבלתי הודעה.
כשקמתי בבוקר שיחקתי עם עצמי את משחק ה"אני לא לחוצה, אני לא לחוצה, אני לא אתקשר אליהם ב 7:35 בבוקר", אבל ב 8 כבר נשברתי, ובדרך לטכניון התקשרתי. ולא ענו, כמובן. למה שיענו לי, רק כי אני חושבת שאני הולכת למות מוות נוראי ומלא יסורי בשיא פריחתי?
אחרי שהסתיימה ההרצאה הארוכה ביותר בתולדות הטכניון (50 דקות של נצח המטפטף לאיטו, אם תהיתם) מיהרתי לשלוף את הפלאפון, ולחייג שוב. ההיגיון אומר שאין סיבה לדאגה, ואני רק רוצה לוודא שהם מטומטמים וללכת לצחוק על זה, אבל הלב דופק כי הוא מרגיש את הסוף. או משהו. בראש אני מחברת את הצוואה שלי, מכתבי פרידה מאהובי ואוהבי, בוחרת שירים להלוויתי.
ואז עונה לי לאה.
אני הגוססת לאיטי: שלום לאה, אני סוקי ואתמול חיפשתם אותי מספיק להתקשר לאבא שלי.
לאה, שמחה מאוד לשמוע את קולי ובכלל מחייכת יותר מדיי: הו, אני זו שהתקשרתי אליך, חמודה!
אני גם ככה מתעבת כשנשים בגיל 40+ קוראות לי חמודה בטון מתנחמד. לא מספיק עשית, את עוד צריכה להתנחמד עלי??
אני, שתיכף חוטפת, בנוסף לסרטן, גם התקף לב ליד המזרקה של הפקולטה לביולוגיה: אז מה רצית?
לאה: נכון עשית בדיקת פאפס לפני כך וכך זמן?
אני, ששומעת את הרקויאם של מוצארט מתנגן באזניה חרש: כן?!
לאה: אז הבדיקה התייבשה ואת צריכה לעשות אותה עוד פעם. למתי את רוצה שאקבע לך תור שוב?
אני, משחררת את הכלבתא האימתנית: את בסדר, תגידי לי?! את אנושית? יש לך מושג מה עשית לי?? מה פתאום את מתקשרת לאבא שלי? אני הייתי בטוחה שאת מחפשת אותי בדחיפות להגיד לי שיש לי סרטן וכולי אוכלת סרטים ובוחרת שירי הלוויות מאז אתמול!? מה לא בסדר איתך?!?!!?!?
בשלב זה לאה מגמגמת התנצלויות ואני משתלטת על הכלבתא לפחות חלקית, והשיחה מסתיימת (בלי שאני אקבע תור, אגב, לבדיקה נוספת, כי אחרי כל זה ממש לא יכולתי לזכור בע"פ מתי יש לי חלונות במערכת הלימודים-עבודה שאני יכולה להקדיש לבריאותי שאינה רופפת כלל, מסתבר).
רועדת מזרמי אדרנלין, אני נושמת אויר שנדמה צלול יותר פתאום (שקר. אני לא חושבת שזכרתי לנשום בכלל עד איזה חצי שעה אחרי השיחה הזו), עולה למעבדה ומבקשת חיבוק ניחומים מכל בחורה שמוכנה להקשיב לסיפור שלי (טוב, לא מכולן, אבל בהחלט יותר מאחת). אחר כך אני מודיעה קבל עם ופייסבוק שעכשיו כבר מותר לצחוק על זה.
ועכשיו אני באמת צוחקת. וגם פתאום נזכרתי שהיי, מה פתאום לקח להם חודש לשים לב שהבדיקה שלי התייבשה, מה שזה לא אומר?