כאשר בוחר הסופר לשים על כריכתו של הספר את הכותרת המשנית "סיפורה של הפילוסופיה מראשית עד להולדת המדע המודרני" הוא מצייר קו.
בצד הזה, הפילוסופיה, הניסיון העיקש (לעיתים עקר ואפילו מטופש) להבין דברים, ניסיון שסופו במדע המודרני, ומן הצד השני של הקו, קבלה ללא סייגים של אמונות מקובלות.
במילים אחרות- כאן מחשבה ביקורתית, וכאן דת.
אפשר להגיד שאני חובבת פילוסופיה במינונים קטנים, מתעניינת ומכירה קצת שמות ודעות.
הספר הזה הוא הבסיס הטוב ביותר לחובב, לפחות מבין כמה ניסיונות שעשיתי עד כה ללמוד קצת על הפילוסופים החשובים.
מצד אחד, אנתוני גוטליב בבירור יודע על מה הוא מדבר. לא עוד דעות מעוותות על פילוסופים, שנובעות רק מהעננה המטעה שפיזרה הכנסיה הקתולית.
אריסטו, למשל, הוא דוגמא לפילוסוף שסלדתי ממנו עד מאוד, רק בגלל שהדבר העיקרי שידעתי עליו הוא כל הדברים שאמר שהתאימו לכנסיה הקתולית, שמיהרה להפוך את כתביו לדבר הראוי ללימוד היחיד, וגזרה על האנושות מאות שנים של כמעט-דממה אינטלקטואלית. בעצם מדובר באדם מדהים, איש אשכולות אמיתי, ש99% ממה שאמר לא תואם את הנצרות, אבל מילא. את דעתי על הכנסיה הקתולית אשמור לרשומה אחרת.
מצד שני- גוטליב השכיל להבין את מה שפספסו אחרים: כל מה שאתה יודע, ועד כמה שזה חשוב- זה לא שווה כלום אם זה לא כתוב מעניין.
אולי אני לא עושה לספר המרהיב הזה שירות טוב בכל שאני תולה את יתרונו העיקרי בכך שהוא מציג את הדת במערומיה. זו בכלל לא הכוונה, כי גוטליב באמת רוצה לתת סקירה בסיסית אך מעמיקה של הפילוסופיה, מתחילת דרכה ביוון ועד לעת הכמעט-מודרנית.
אבל מבחינתי היה זו היתה האמירה הבסיסית שעליה נשען הספר כולו, ובכלל כל הידע האנושי.
לא אמונה עיוורת. ידיעה מבוססת.
את החשיבה הפילוסופית קל לראות כאילו היא ממש חסרת תועלת, אפילו בשביל פעילות אינטלקטואלית. הדבר הוא כך, בעיקרון, מפני שכל נתח בה שרק מתחילים לראות בו משהו שאמור להיות מועיל- במהרה חדל להיקרא פילוסופיה. מכאן גם מראית העין הזאת, האשליה- כאילו לעולם אין בפילוסופיה התקדמות.
הפילוסופיה היתה מדעי הטבע, היא היתה הפיסיקה, הכימיה, תורת המוסר, חקר הספרות, הפדגוגיה.
הדברים התחילו בראשם של אנשים שבחרו לא להאמין למה שאמרו להם.
חלקם העלו רעיונות מטופשים להפליא, שלעיתים הופרכו ולעיתים הוכחו כמדוייקים למדי ממרחק של מאות שנים.
דמוקריטוס למשל, הוא שהעלה את הרעיון שהעולם כולו מורכב מאטומים, יחידות קטנות ולא ניתנות לחלוקה, שנעית באופן אקראי ונקשרים זה אל זה בווים קטנים.
דמוקריטוס הוא זה שצוחק אחרון. ברובן של אלפיים ארבע מאות השנים המפרידות בין דמוקריטוס בין זמננו, נותרה משנתו קבורה תחת משנתם של אפלטון, של אריסטו ושל הכנסיה הקתולית, שהסתייגו ממנו. אבל מעמדו השתקם החל מן המהפכה המדעית של המאה ה-17, ונותר רם מאז ועד היום, בעוד התאוריות הפיסיקליות של אפלטון ושל אריסטו הופרכו כליל. לתמונת העולם המודרנית יש מן המשותף עם רעיונותיהם של דמוקריטוס ושל ממשיכיו יותר מאשר עם רעיונותיו של כל הוגה יווני אחר. כפי שנראה בהמשך, כמה מן הרעיונות המהפכנים לכאורה שנזקפו לזכות גלילאו הם בעצם חזרה על דברי דמוקריטוס. מרשימה עוד יותר היא שושלת ההשפעה הנמשכת מן האטומיסטים הקדומים ועד לניצחון התאוריה האטומית של החומר במאה ה-19. אמנם גלילאו והאטומיסטים המודרנים עבדו קשה כדי לבסס ולבחון את מסקנותיהם, בניגוד לדמוקריטוס שפשוט המציא הכל והתמזל מזלו שצדק. אף על פי כן, קלע מי שתיאר את האטומיזם הקדום כגולת הכותרת שבהשיגיה של הפילוסופיה היוונית לפני אפלטון.
זהו.
שני ציטוטים, זה כל מה שאני מסוגלת לברור מתוך הספר הזה, שאינו מאמר אקדמי ולא נועד לקוראים שמגיעים מלאי ידע מוקדם. בשפה שוטפת, נעימה לקריאה, ובהרבה שנינות, גוטליב מכניס אותנו לנבכי הפילוסופיה, הריבים וההסכמות, הברוגזים והחברויות האמיצות.
ספר שלא ברור לי כיצד אפשר לכתוב, כי כדי להוציא מבין ידיך כזו יצירת מופת, צריך אדם לאגור כמויות ידע בלתי נתפסות, בעיקר רכילות פילוסופית מלפני מאות ואלפי שנים, שתהפוך את הסיפור לרומן עלילתי, שבו הנפשות הפועלות חותרות אל מטרה רחוקה.
מומלץ בהרבה חום, ואפשר לראות שנהניתי ממש, היות והמשכתי להתעקש לקרוא בו גם בשיא הלחץ והעומס של סמסטר איום.
חלום התבונה- אנתוני גוטליב, הוצאה ידיעות ספרים, 516 עמודים
