לבסוף מגיעים תיירים

 

ביום רביעי נסעתי לתל אביב. המרכז לידידות ישראל גרמניה (או שם דומה) ארגן יום הרצאות וביקשו ממני להגיע לשיחה על יחסי ישראלים גרמנים והיחס לשואה, כמתנדבת לשעבר. בהתחלה התלבטתי אם להגיע, מכל מיני סיבות, ומה שהטה את הכף היה הסרט שהוקרן קודם לשיחה.
הסרט נקרא בגרמנית Am Ende kommen Turisten ובעברית "לבסוף מגיעים תיירים". הוא מספר על בחור גרמני שמגיע לעשות שירות לאומי במוזיאון באוושוויץ. מי שיצר את הסרט היה בעצמו מתנדב במסגרת אותו ארגון כמוני, והסרט מבוסס בחלקו על החוויות שלו- כמו הדמות הראשית, גם הוא ביקש להישלח לשירות לאומי באמסטרדאם, והגיע לאוושוויץ כאילו במקרה.
גם אני הגעתי לזקסנהאוזן כאילו במקרה. רציתי להגיע לגרמניה, ורציתי עיר גדולה, והעדפתי את ברלין, אבל לא ביקשתי להגיע לזקסנהאוזן, ואפילו התאכזבתי קצת שלא בחרו אותי להגיע לוואנזה. אז חשבתי שאת המתנדב הישראלי הכי מוצלח שולחים דוקא לוואנזה, ואחר כך הבנתי ששלחו אותי לזקנהאוזן כי אני זו שדיברה כבר גרמנית (גם אם רק מעט, ובאמת החודשים הראשונים שלי במוזיאון היו מאוד קשים מטעמי מחסום השפה).
הבחור בסרט צריך לעזור לניצול המחנה (לא אגיד ניצול שואה, הוא לא יהודי ואנחנו ניכסנו את המילה שואה יחד עם כלל קרבנות הנאצים). הניצול מתגורר בשטח המוזיאון, עובד בשחזור ושימור מוצגי התערוכה מתוך שליחות אישית- שלא ישכחו. המתנדב מסיע אותו לשיחות עם קבוצות, ורואה את השיעמום על פניהם של המאזינים, שומע את השאלות המביכות, אלה ששואלים על המספר המקועקע, אלה ששואלים על אוכל.  רואה איך העבר הופך למעין חותמת הכשר על מוסריותם של אנשים.
אחרי שראיתי את הסרט הזה לראשונה, כחודש אחרי שחזרתי מגרמניה, ביליתי את הלילה כולו בבכי. כמה זה נכון, כמה זה כואב ונורא ואמיתי. למה נתתי שנה מהחיים שלי? את מי זה מעניין, מי מחליט מה אנחנו צריכים לדעת, למה אנחנו צריכים לבכות, למי אנחנו צריכים להקשיב? ובכלל, האם השאלות האלה הן השאלות הלא נכונות? אפשר לצפות מבני 17 לשאול שאלות על טיב האדם במקום? אפשר לצפות מבני 50 לשאול אותן? אפשר לצפות ממני לענות לשאלות האלה?
הסרט הנפלא והנורא הזה מאיר באור עגום את תרבות הזיכרון כולה.
כשהסרט תם, היינו 4- אני, שני מתנדבים גרמנים ועוד ישראלית אחת שגם היא היתה בברלין. השלושה האחרים היו מתנדבי משרד. טיפלו ביחסי הציבור של הארגון שלנו, או בהעברת ניירות מצד לצד. רק אני עבדתי במוזיאון, ורק אני יכולתי לכתוב את הסרט הזה בעצמי. שאלו אותנו כמה שאלות, ונתנו כמה תשובות והלכנו. קול דממה דקה, ומשם, יאללה, יש מפגש עם החברים בפאב ולחזור לחיים הרגילים. גם לי זה היה רק חותמת גומי?
כל כך מהר זה הפך להיות פשוט עבודה- מה שאכפת לי זה אם הקבוצה שאיתי היו שקטים כשדיברתי, שאלו שאלות כששתקתי, הלכו בקצב שלי כשהלכתי, אם הם נראו כאילו אכפת להם, אבל מה זו האכפתיות הזו? למי אכפת מהאכפתיות הזו בכלל? למה זה טוב?
שנה שלמה עבדתי במוזיאון ומחנה ריכוז לשעבר זקסנהאוזן. הדרכתי קבוצות מכל העולם, בהתנדבות ומתוך רצון כן לשנות את העולם בדרכי שלי. וכשחזרתי כבר לא ידעתי מה המשמעות של כל זה.
בסוף הסרט הניצול מחוייב להפסיק לעבוד בשחזור. הוא משתמש בשיטות ישנות מדי. הוא אינו נחוץ יותר במחנה.
הסוף אינו טוב. בסוף הזה הוא לא מחבב פתאום את הצעיר הגרמני שהצמידו אליו, הוא אינו מחייך פתאום. הוא לא מגלה את החיים שמחוץ למחנה.

ובסוף שלי? הזקנה שטיפלתי בה אמנם היתה חשדנית ובלתי נעימה בהתחלה, אבל היה לי את היתרון של להיות יהודיה וישראלית, ולכן לא אחת מ"הם" ובסוף נקשרנו מאוד.
את המוזיאון השארתי מאחורי. ממילא לא אהבתי את ההתנהלות שסבבה אותנו המתנדבים. אני עדיין אוהבת מאוד להדריך, ללמד, להסביר. אני אוהבת את הצגת היחיד המרהיבה שהיא סיור עם קבוצה. לקחתי איתי את זה. לקחתי גם דעות שלא יכלו להיווצר בארץ, או בוואנזה. בזקסנהאוזן האסירים היהודים היו מיעוט מכלל האסירים, וזה חייב אותי להכיר עוד כאבים מלבד זה שלנו.
והחינוך? אני לא יודעת. אין לי תשובות לשאלות שלי, יש לי רק עוד שאלות.

כמה מילים על דברים שכנגד הטבע

 

אז אתם חושבים שזה "לא טבעי".

כמובן, טבעי זה מאוד חשוב. טבעי זו מילה נרדפת ל"בריא". למשל, ארסניק הוא בריא עד מאוד. הוא אחד מהיסודות! זה שיא הטבעיות. גם נחשים, עקרבים וטרנטולות הן מתנתה של אמא טבע לנו, רודפי הטבעיות.

קחו למשל את לטאות זנב השוט הניו-מקסיקניות. הן לטאות, הן חיות במדבר הטבעי והן חלק מהטבע הטבעי של הטבע. והן גם ידועות בכינוי החיבה שלהן- הלטאות הלסביות. אין שם זכרים, אתם מבינים. רק המון לטאות נקבות שכל אחת מהן יודעת להפגיש שני תאי מין ולהטיל ביצים שמהi בוקעות לטאות חדשות, נקבות, שאינן זהות גנטית לאמן הורתן. הן עושות סקס, אגב. לסבי, כי לאף אחת מהן אין איבר מין גברי. משחקי המין האלה גורמים להן לפעילות הורמונאלית שמאפשרת את ההפריה.

גם שמרים הם טבעיים. שמרים זה לחם, ובירה. שיא הטבעיות. שמרים הם גם טרנסקסואלים, באופן טבעי שכזה.

הגן שקובע את המין של תא שמר הוא בעצם רצף של שלושה גנים. הראשון מייצג מין α, השלישי יוצר מין a והגן האמצעי הוא אחד מהם באופן רנדומלי. שלושת הגנים האלה קיימים בכל תא שמר, אבל רק הגן האמצעי יקבע את המין של השמר, כי הוא הגן הפעיל היחיד. אל דאגה! השמר לא חייב להישאר α לא מסופק לשארית חייו. למעשה, אחת לכמה מחזורי חלוקת תא יעבור השמר תהליך ביולוגי (רקומבינציה חלופית, אם אתם מתעניינים) שיכול לגרום לו להחליף מין.

וככה, באופן טבעי לחלוטין, לכולנו יש טרנסקסואל אפוי במטבח.

הייתי יכולה לספק לכם עוד כמה דוגמאות טבעיות, אבל עצלנות היא האופנה החדשה, אז הנה, בויקי כבר אספו אותם. יש גם שפיריות הומואיות, ולפי ויקי ג'ירפות הן "מאוד גיי", כי הן עוסקות במין חד מיני יותר מאשר במין דו מיני.

 

אכן, טבעיות היא מן התכונות החשובות ביותר למדוד לפיהן ערכים בחברה האנושית. מוצרי צריכה והרגלי חיים.

רוב האורגניזמים בעולמנו הם יצורים חד תאיים. חיידקים, פטריות, אמבות, אצות. אושר גדול. אני אומרת לכם, כל הרב תאיות הזו, זה מאוד לא טבעי.
גם פוטוסינתזה היא מאוד טבעית. צמחים, חיידקים ואצות עושים אותה במרץ רב, וצמחים הם הטבע, לא? אם כן, זה הזמן להתחיל לעשות פוטוסינתזה. בעיקר בקיץ- יש המון שמש נחמדה. אנשי טבעיות יקרים- שתלו את עצמכם בגינה הציבורית הקרובה לביתכם והתחיל לקבע פחמן דו חמצני במרץ.

 

ומה לא טבעי?

דת. מתי בפעם האחרונה ראיתם פרות מתפללות, חיידקים מקימים מניין, צמחים שומרי כשרות?

כמו שאמר ידיד שלי: אין חמוסים שיעים. אין חלזונות בודהיסטים. אין חיפושיות אנגליקניות. אז שפינגווינים חרדים יפסקו לצביע על הומואים ולהאשים אותם בהתמרדות כנגד רצון האל.

בעיקר בימים אלה, שהסבלנות הלא טבעית שלי מתחילה לאזול בכל מה שנוגע לעדה החרדית, שלא מבינה שהגזענות בעמנואל לא מטרידה אותי כקליפת השום, וגם לא הגזענות בבג"צ, בהשוואה לקבוצה סגורה של אנשים שמסרבים להישמע להוראות בית משפט במדינה הדמוקרטית שאת לשדה הם מוצצים.

התפיסה הזו שהטבע הוא מושלם היא כמובן תפיסה מטופשת. רק מי שלא מבין את התהליך האבולוציוני יכול לחשוב שהטבע הוא מושלם (ורק מי שחושב שהאדם הוא נזר הבריאה יכול להוציא את האדם מהמשוואה של "טבעי"), אבל כל מי שגידל אוגרים בוודאי מכיר את אהבת האם הטיבעת של האוגרת, שאוהבת לאכול את ילדיה.
אני ביליתי את הצהרים שלי בפיקניק גאווה בטכניון, ומחר אלך לתמוך בקהילה הגאה במצעד החיפאי, למרות שאני אמורה ללמוד לבחינות.

ואתם, תשאלו את עצמכם עד כמה אתם רוצים להיות טבעיים, עד כמה אתם רוצים להיות בני אדם ובכלל, מה המצב.

דברים שהכעיסו אותי

כל כך הרבה דברים מרגיזים אותי לאחרונה.
כל כך הרבה שנאה לא מוצדקת, רוע, בורות, גזענות.

מדינת ישראל יוצאת בשני בקמפיינים מקבילים- האחד מעודד אותנו לקנות מוצרים מתוצרת ישראל, השני - לא לשכור את שירותי העובדי הזרים ש"לוקחים עבודה מישראלים".
הקמפיין לקניה כחול לבן מרגיז אותי משתי סיבות- הראשונה היא הקריאייטיב שלו: "אם תקנה כחול לבן- כולם בעצם עובדים בשבילך".  או אם לצטט במדוייק:

מי מאיתנו לא היה רוצה להיות בוס גדול?
שמעסיק את כל המדינה?!
עכשיו - זה אפשרי!
כשאנחנו קונים מוצרים כחול לבן,
אנחנו תורמים ליצירת מקומות תעסוקה חדשים,
ככה שכולם בעצם  עובדים אצלינו...
אני לא רוצה שכולם יעבדו בשבילי. אני חושבת שזו פניה שמכוונת למכנה המשותף הנמוך ביותר- הרי הסטיגמה הכי חזקה שלנו על עצמנו זה שאנחנו שונאים להיות פראיירים. אם ככה, אומר לנו הקמפיין הזה, צריך לשכנע את הישראלי הממוצע שאפילו אם הוא משלם יותר עבור מוצר מתוצרת ישראלית- זה לא כי הוא פראייר, אלא כי הוא גבר-גבר-מאצ'ו-מאצ'ו וכולם עובדים בשבילו. מדגדג לכם את האגו, לשמוע שכולם עובדים בשבילכם?
טוב, זה לא עובד עלי. אני קונה תוצרת ישראלית, אבל מה היא תוצרת ישראלית, בעצם? הטריקו שמייצרים בסין? והאם יבואנים הם לא אזרחי ישראל ש"עובדים בשבילי"?
טוב, אני באמת קצת מתממת. הרי בגבולות מסויימים כולנו יודעים מהי תוצרת ישראלית- רק שלא תמיד אפשר להשיג אותה. או כדאי.
וזו הנקודה השניה שבה הקמפיין הזה מרגיז אותי- אני שומעת הרבה דיבורים על איך מן הראוי שמשרדי הממשלה, צה"ל, המשטרה ועוד גורמים רשמיים של המדינה, צריכים להיות מחוייבים (ושמעתי גם טענות על להיות מחוייבים על פי חוק) לקנות רק תוצרת ישראלית. ובעולם אידאלי, זה היה עובד. בעולם אידאלי היינו יכולים להיות "מדינה קטנה, מתחמקת מצרה, את הכתובת לא תמצא, היא שמורה בתוך קופסא"- לא יצוא ולא יבוא, היינו מספקים את צרכנו וזהו. אבל נו, נפט, ונו, קפיטליזם, וכסף ו... זה לא עובד ככה.
אם צהל יקנה את המדים אצל יצרני טקסטיל בארץ, יווצר לו חור בתקציב. חור בתקציב של משרד הביטחון הופך באופן דיי מיידי לחוק בתקציבי משרד החינוך, הבריאות, איכות הסביבה. אבל אף אחד מהתומכים ברעיון לחייב את צה"ל לקנות מדים ביוקר לא מוכן להגיד בפה מלא- קחו את הכסף הזה ממשרד הבריאות, אפשר לקצץ קצת בסל התרופות, שממילא הפך למגרש השעשועים של "סגן" השר ליצמן.  אבל את זה לא תשמעו, כי זה לא נשמע טוב. לבוא בהצהרות אידאולוגיות פטריוטיות- זה כן, אבל למצוא להן קיום במציאות- זה לא חיוני.

הקמפיין השני שהפריע לי, כאמור, הוא הקמפיין כנגד העסקה בלתי חוקית של עובדים זרים. גם כאן, כמו במקרה הקודם, הבעיה שלי היא קודם כל ובעיקר בקריאייטיב. כשהקמפיין מביא לנו את נעה, סטודנטית לחינוך מיוחד, רני, חייל משוחרר, ואלי, אבא ל-4 ילדים, תחת הססמא "אל תפגעו בפרנסה שלנו, אל תעסיקו עובדים זרים באופן בלתי חוקי" - הוא מעביר את המסר הדמגוגי ביותר שאפשר.
הרי את הססמא "הם לוקחים את מקומות העבודה שלנו" שמענו כבר בכמה משטרים עגומים, לא?
עובדים זרים עם היתרי עבודה עובדים בסיעוד, בחקלאות ובבניין. עד לפני 20 שנה, ואפילו פחות, ערבים פלסטינאים עשו את העבודות האלה (לפחות החקלאות והבניין, אל תתפסו אותי במילה לגבי הסיעוד). אז שלא יספרו לי שעובדים זרים זו בעיה- תמיד היה מישהו אחר שיעשה בשבילנו את קטיף התותים. אז הסכמנו, אכן, עובדים זרים חוקיים הם לא בעיה, נכון? אבל גם כאן הם "לוקחים את העבודה שלנו".
באתר של רשות האוכלוסין, ההגירה ומשטר הגבול מפורסמות שאלות נפוצות. אחת מהן (והתשובה לה) הן כדלקהמן:

9. אני לא חושבת שישראלים יסכימו לעבוד בתחומים שבהם מועסקים עובדים זרים. למה אתם חושבים שהרחקת עובדים זרים תביא לכניסתם של עובדים ישראלים לתחום?
תשובה:
ניסיון העבר מלמד כי כשהופחתו מספר המכסות לעובדים זרים בענפים שונים, למשל בתחום הבנייה, עלה מספר המועסקים הישראלים.
ישראלים רבים עובדים בעבודות כפיים ומרוויחים את לחמם בכבוד. אבל כשמעסיקים בוחרים להעסיק, בניגוד לחוק, עובדים זרים לא חוקיים בשכר נמוך וללא תנאים סוציאליים, השכר של עובדים ישראלים בענף נפגע ולכן לא "משתלם" להם לצאת לעבודה בתחום זה.
מדינת ישראל לא יכולה לעמוד מנגד כשמקום עבודה של ישראלים נגזל וכששכרם נשחק בעקבות העסקת עובדים לא חוקיים.

היגיון עקום. השאלה לא מנוסחת דוקא לעובדים זרים לא חוקיים, וגם לא התשובה כולה. מצד אחד, אומרים ברשות האוכלוסין, שכשהופחתו מספר המכסות לעובדים זרים- עלה מספר הישראלים בעבודות אלה. ובכן, מכסות מדברות על עובדים זרים חוקיים, הלא כן? אם כן, מן הראוי שכדי להגדיל את היצע המשרות לעובדים ישראלים- תקטין מדינת ישראל את המכסה לעובדים זרים.
אה! מיד אחר כך מגיע הטוויסט: המעסיקים שבוחרים להעסיק בניגוד לחוק הם אלה שמביאים לירידה במשכורות ולכן ישראלים לא רוצים את אותן העבודות. אם כן, מן הראוי שמדינת ישראל תפקח ביתר תשומת לב על מעסיקים בתחומים שבסיכון גבוה לעשוק את העובדים בה- למשל בניה- כדי לוודא שהעובדים, הזרים והישראלים גם יחד, מקבלים את מלוא זכויותיהם. זו לא השכנה מלמטה שמעסיקה עובדת זרה בניקיון ב40 שקל לשעה (דבר שאני לחלוטין לא תומכת בו, והוא נוגד את החוק)- שגורמת לכך שישראלים לא ימצאו עבודה. אלה המעסיקים הגדולים ששוברים את שוק העבודה עם חוסר הרצון שלהם לשלם משכורת אמיתית.
ולבסוף, מדינת ישראל לא תעמוד מנגד כשזכויות אזרחיה נרמסות! לא! ישראל תלחם ברוב עוצמה ובשם הצדק כנגד כל המנסים לגנוב את העבודה שלנו (מישהו כבר זיהה את הציטוט מסאות'פארק?)
ולשם כך, מדינת ישראל מוכנה להשתמש בתעמולה שפונה לרגש האחווה הבין-ישראלית, לרתיעה שכולנו, אפילו הפלורליסטים ביותר, נרגיש כנגד זרים, אל המצפון הפטריוטי שלנו. ובמקום הקמפיין המכובד וההוגן שהיה בעבר, שהבהיר בבירור וללא פאתוס שהעסקת עובד זר בלא אישור היא עברה, גם בניקיון בתים, גם בסיעוד, וגם בכלל- אבל לא תקפה כל עובד זר באשר הוא, והטילה בו את האשמה לאבטלה כולה- במקום הקמפיין ההוא, בחרו לסחוט מאיתנו דמעות בעבור נעה, רני ואלי.

הדבר הבא שהקפיץ לי את לחץ הדם היה הסיפור על דן גולדברג. גולדברג- בן 42, בעלים של מסעדה ו, רחמנא ליצלן, הומו, הביא לעולם תאומים באמצעות אם פונקדאית בהודו. זה הליך מוכר, שנאלצים לעשות הומוסקסואלים רבים- כי המדינה לא מאפשרת לרווקים להשתמש באם פונדקאית ישראלית. ההליך יקר, ארוך אבל מוכר- ובסופו- בדיקת אבהות שדורש משרד הפנים כדי לאפשר את כניסת הרך הנולד (במקרה של גולדנברג- תאומים) אל ישראל.
רק שמשהו השתבש כאן. גולדנברג מחכה כבר חודשיים בהודו לאישור רשמי, כזה שניתן כבר פעמים רבות בעבר להורים רבים, גם הומוסקסואלים, אבל הוא לא מקבלת אחד. הטיעון של השופט? "אם יסתבר שאחד האנשים שיושבים כאן הוא פדופיל או רוצח סדרתי, אלו דברים שהמדינה צריכה לבדוק". למעשה, השופט לא צריך לאשר כלום, הוא רק צריך להנפיק צו המורה על בדיקת אבהות, שתערך  ע"י מעבדה ולא ע"י שופט (אופי)- אבל הוא מסרב. ובמשרד הפנים מסרבים לקבל בדיקות אבהות שנעשו בכל מקום מלבד תל השומר.
ימים יפים. בלא בושה מצהיר שופט שהומוסקסואלים הם בהסתברות גבוהה פדופילים או רוצחים סדרתיים. את זה אני מסיקה, כמובן, מהעובדה שזוגות הטרוסקסואלים שעוברים את התהליך הזה לא נחשדים בפדופיליה באופן נורמלי. ובכן, אם הטלנו בהומוסקסואלים את ההאשמה שהם, ככל הנראה, פדופילים שמן הראוי להרחיק מהם ילדים, אולי כדאי לחזור לסירוס בכוח של הומוסקסואלים וגם אנשים שחשודים במשכב זכר, רק כדי לוודא שהם לא ינסו להביא לעולם ילדים שאותם יוכלו לתקוף מינית לאחר מכן, אותם סוטי מין חולניים.

והאחרון שהכעיס אותי (לפחות, האחרון לפוסט הזה)- אתמול בלילה חזרנו מריצה, וגילינו על המעקה בכניסה לבניין כלוב לא גדול ובתוכו שרקן זהבהב ומדובלל, צלוחית עם פיסת מלפפון ישן, ואף בעלים נראה לעין. חיכינו קצת, אולי מישהו ישים לב שנפל לו כלוב עם שרקן מהכיס, ויחזור לקחת אותו הביתה, אבל כשאף אחד לא הגיע החלטנו להציל את השרקן המסכן מהתקף הלב הצפוי לו כשחתולי השכונה יגלו שהגיע טייק אוואי.
לקחנו אותו למעלה, ניקינו את הכלוב המטונף, הצענו את כל מגוון הירקות שהיה לנו במקרר (בנתיים היום גילינו שהוא הכי אוהב שיבולת שועל, ולא אוהב ברוקולי וקישוא בכלל), ויצאנו (וירטואלית) לחפש לו בית חם. בפחות מ-24 שעות קיבלנו פניה מ-4 אנשים שרצו להציע לו בית חם, ועוד שתי פינות חי שהיו מוכנות לאמץ אותו, ואני רוצה להודות מעומק הלב לכל מי שעזר לחפש לו בית, ובעיקר לאלה שהציעו להיות הבית הזה, ובפרט לילדה הקטנה שתקבל אותו מחר (וגם לקופי מעפן שבזריזות ורוב נחמדות עזר לי למצוא את הפרטים על הקמפיינים שהכרתי רק מהרדיו)
 תודה- אנשים כמוכם מזכירים לי שיש עוד טוב בעולם.

אבל קשה היה לי להאחז בזיכרון הזה היום, כשבאור שמש מלא גיליתי שהשרקן החמוד לא מדובלל בכלל. פשוט גזזו לו את רוב הפרווה.

חמלה, גזענות, נשיא פולין המנוח ויום השואה

יום הזיכרון לשואה ולגבורה בפתח.
רק עוד יום וחצי לצפירה. הרבה מחשבות שרצות לי בראש, הרבה תובנות שלקח לי שנה לעבד. לפני שנה עוד הדרכתי קבוצות שהגיעו לזקסנהאוזן, הוא מחנה ריכוז לשעבר בסביבת ברלין, בו התנדבתי. לפעמים אני מנסה לשחזר בראש את מהלך הסיור שלי, בכל פעם בשפה אחרת. לפעמים אני נזכרת בדברים שאמרתי לקבוצות שהדרכתי.
אל תצאו מפה כשאתם בטוחים שאני ישראלית ויהודיה ולכן נמצאת פה רק כי אני שונאת את הגרמנים ורוצה להיות מצבת-עד לחרפתם. אל תצאו מפה כשאתם חושבים שהגרמנים הם מפלצות. אל תצאו מפה כשאתם חושבים שזה לא יכול לקרות שוב.
קבוצות שבדיות הן לא גרמנות, ולא ישראליות. כל קבוצה מגיעה עם רקע, עם ידע אחר, עם ציפיות אחרות.
גם כל מדריך. ואני הגעתי אחת ועזבתי אחרת.
והנה, יומיים לפני יום השואה, מתרסק מטוסו של נשיא פולין, לך קצ'ינסקי. איתו במטוס היו אשתו, וגם חברי פרלמנט, ראש מנגנוני הביטחון, יו"ר הבנק המרכזי. 97 אנשים, נציגי פולין לטקס האזכרה לחללי קאטין, בה טבחו הסובייטים עשרות אלפי קצינים, חיילים ואזרחים פולנים בזמן מלחמת העולם השניה. הטבח בקאטין נזקף לחובת הנאצים עד שנות ה-90, אז נפלת ברית המועצות וחדלו ניסיונות הטיוח מצד הממשל הסובייטי.
במטוס שהתרסק היו גם קרובי משפחה של הנרצחים.


והנה, בעם ישראל למוד הסבל, לא כל הלבבות מתכווצים על מותם של 97 אנשים.
כבר נתקלתי בתגובות המלבבות הבאות:

• מעשה טוב שקורה ביום השואה. חבל רק שביחד איתו לא יכלו למות עוד כמה מליוני פולנים אנטישמים
• בסוף הכל כמו בומרנג חוזר. פולנים שיתפו פעולה עם הנאצים...כל כך סימלי שלפני יום השואה דבר כזה קורה...
• יאללה מגיבים, תפסיקו להתחנף לפולנים! כשאומרים פולין אומרים גטו ורשה!
• המקרה הזה מסתדר לי טוב...מציק לי כמו יריקה על הריצפה...העונש מזומן ומיד!!!
• עם כל הצער זה יועיל לזכר הנספים בשואה ויעלה את הסיקורים מאוד

כי היהודי הנרדף הוא מעל לכל. אנחנו לא צריכים שיכאב הלב בשביל אף אחד אחר- אבל שלא יהיה מנהיג מדינה בודד שלא ישלח את אהבתו לישראל ביום השואה.
אנחנו כל כך עסוקים בטרגדיה שלנו, באובססיביות, זורים מלח על הפצעים שלנו ומשתדלים ממש קשה לשמר שלהבת של שנאה במקום שלהבת של זיכרון- עד שלהרבה אנשים לא נשאר מקום לקצת צער לשאר העולם.
לך קצ'ינסקי, נשיא פולין המנוח, לא היה אדם שאני מעריכה במיוחד את דעותיו. שמרן, הומופוב, גזען, קתולי אדוק. הוא מנע את קיומם של מצעדי הגאווה בוורשה כשכיהן כראש העיר, הוא עודד את הלאומניות הפולנית שצוברת תאוצה בשנים האחרונות, הוא הכריז בגאון שהוא בעד חזרה לערכים הקתולים המסורתיים (ואת דעתי על הקתולים נשמור לפעם אחרת). אבל אנטישמי הוא לא היה, מה שהופך את התגובות האלה למגוכחות ומבחילות עוד יותר.
ופולין היא היום מדינה שזרים לא מתקבלים בה בזרועות פתוחות (ונניח בצד את ההסברים ללאומנות הזו שנובעת בין השאר מהיותה של פולין מדינה כבושה מאז הקמתה המחודשת אחרי מלחמת העולם הראשונה ועד לנפילת ברית המועצות), מדינה שבודאי לא הייתי רוצה להיות בה מהגרת, ובעיקר לא הייתי רוצה להיות בה הומוסקסואל.
אבל אני לא אסכים להפוך את זכרם של קורבנות השואה ללעג ולקלס ע"י כך שאעודד גזענות מבחילה שכזו. מה, לשמוח על מותם של יהודי הכפר השכן זה אסור, אבל לשמוח על מותם של 97 פולנים זה מותר?
גזענות היא גזענות. היא אוכלת בכל חלקה טובה, היא משחיתה את החברה כולה. היא מובילה להתנהגות נוראית שאפשר רק להתבייש בה.
אני מתביישת באנשים ששמחים לאידה של פולין.
בואו נבהיר כמה עובדות היסטוריות:
היו פולנים שהיו שותפים של הנאצים, השתתפו בהשמדה, פרעו ביהודים, גזלו רכוש.
אבל הפולנים הם גם העם שלו הכי הרבה חסידי אומות עולם.
ופולין היא אולי המדינה שסבלה הכי הרבה תחת הכיבוש הנאצי- 3.5 מליון אזרחים פולנים לא יהודים נרצחו במחנות ריכוז והשמדה. כמרים, אנשי אקדמיה, אנשי אצולה. הגרמנים ראו בפולנים עבדים בלבד, ולכן לא ראו צורך "לשמור" את הלאומנים והמשכילים.
וכמו בכל עם- האנשים שבשולי החברה, החיות, הפושעים, הם שתופסים את עמדות הכוח במצב כזה, וכשהמיץ של הזבל עולה לשלטון, אין מה להתפלא שהוא עוסק בפעולות מבחילות (לא להתפלא, כן להוקיע. אני לא מגנה על מי שאינו ראוי להגנה, ולא מפחיתה באשמתם של האשמים באמת).

זה מה שאנחנו רוצים להיות? המיץ של הזבל? לשמוח ברחובות על האובדן של עם אחר?
לא תראו אותי שם. מעט חמלה עוד יש בי, אחרי כל החמלה על עמי שלי, כדי לא לשמוח לאידם של אחרים. בודאי שלא לשמוח לאידם של הפולנים על סמך דברים שקרו במלחמת העולם השניה, שעברו יותר מ-60 שנה מאז שהסתיימה.

אני לא מאמינה בשנאה.
ביום השואה, כשכל העולם ישלח את תנחומיו לישראל, תשאלו את עצמכם איך אתם הייתם מרגישים לו הייתם קוראים תגובות שמחה על מות היהודים, ולמה אנחנו חושבים שלנו מותר, ולאף אחד אחר אסור.
אני לא היהודי הנרדף. אני היהודי הבן אדם.

חלום התבונה- אנתוני גוטליב

 

אם אני צריכה לבחור דבר יחיד שגרם להנות כל כך מהספר חלום התבונה, אני אבחר בתפיסה הבסיסית שמלווה את הספר כולו:

כאשר בוחר הסופר לשים על כריכתו של הספר את הכותרת המשנית "סיפורה של הפילוסופיה מראשית עד להולדת המדע המודרני" הוא מצייר קו.
בצד הזה, הפילוסופיה, הניסיון העיקש  (לעיתים עקר ואפילו מטופש) להבין דברים, ניסיון שסופו במדע המודרני, ומן הצד השני של הקו, קבלה ללא סייגים של אמונות מקובלות.
במילים אחרות- כאן מחשבה ביקורתית, וכאן דת.

אפשר להגיד שאני חובבת פילוסופיה במינונים קטנים, מתעניינת ומכירה קצת שמות ודעות.
הספר הזה הוא הבסיס הטוב ביותר לחובב, לפחות מבין כמה ניסיונות שעשיתי עד כה ללמוד קצת על הפילוסופים החשובים.

מצד אחד, אנתוני גוטליב בבירור יודע על מה הוא מדבר. לא עוד דעות מעוותות על פילוסופים, שנובעות רק מהעננה המטעה שפיזרה הכנסיה הקתולית.
אריסטו, למשל, הוא דוגמא לפילוסוף שסלדתי ממנו עד מאוד, רק בגלל שהדבר העיקרי שידעתי עליו הוא כל הדברים שאמר שהתאימו לכנסיה הקתולית, שמיהרה להפוך את כתביו לדבר הראוי ללימוד היחיד, וגזרה על האנושות מאות שנים של כמעט-דממה אינטלקטואלית. בעצם מדובר באדם מדהים, איש אשכולות אמיתי, ש99% ממה שאמר לא תואם את הנצרות, אבל מילא. את דעתי על הכנסיה הקתולית אשמור לרשומה אחרת.

מצד שני- גוטליב השכיל להבין את מה שפספסו אחרים: כל מה שאתה יודע, ועד כמה שזה חשוב- זה לא שווה כלום אם זה לא כתוב מעניין.



אולי אני לא עושה לספר המרהיב הזה שירות טוב בכל שאני תולה את יתרונו העיקרי בכך שהוא מציג את הדת במערומיה. זו בכלל לא הכוונה, כי גוטליב באמת רוצה לתת סקירה בסיסית אך מעמיקה של הפילוסופיה, מתחילת דרכה ביוון ועד לעת הכמעט-מודרנית.
אבל מבחינתי היה זו היתה האמירה הבסיסית שעליה נשען הספר כולו, ובכלל כל הידע האנושי.

לא אמונה עיוורת. ידיעה מבוססת.



את החשיבה הפילוסופית קל לראות כאילו היא ממש חסרת תועלת, אפילו בשביל פעילות אינטלקטואלית. הדבר הוא כך, בעיקרון, מפני שכל נתח בה שרק מתחילים לראות בו משהו שאמור להיות מועיל- במהרה חדל להיקרא פילוסופיה. מכאן גם מראית העין הזאת, האשליה- כאילו לעולם אין בפילוסופיה התקדמות.

הפילוסופיה היתה מדעי הטבע, היא היתה הפיסיקה, הכימיה, תורת המוסר, חקר הספרות, הפדגוגיה.
הדברים התחילו בראשם של אנשים שבחרו לא להאמין למה שאמרו להם.

חלקם העלו רעיונות מטופשים להפליא, שלעיתים הופרכו ולעיתים הוכחו כמדוייקים למדי ממרחק של מאות שנים.
דמוקריטוס למשל, הוא שהעלה את הרעיון שהעולם כולו מורכב מאטומים, יחידות קטנות ולא ניתנות לחלוקה, שנעית באופן אקראי ונקשרים זה אל זה בווים קטנים.

דמוקריטוס הוא זה שצוחק אחרון. ברובן של אלפיים ארבע מאות השנים המפרידות בין דמוקריטוס בין זמננו, נותרה משנתו קבורה תחת משנתם של אפלטון, של אריסטו ושל הכנסיה הקתולית, שהסתייגו ממנו. אבל מעמדו השתקם החל מן המהפכה המדעית של המאה ה-17, ונותר רם מאז ועד היום, בעוד התאוריות הפיסיקליות של אפלטון ושל אריסטו הופרכו כליל. לתמונת העולם המודרנית יש מן המשותף עם רעיונותיהם של דמוקריטוס ושל ממשיכיו יותר מאשר עם רעיונותיו של כל הוגה יווני אחר. כפי שנראה בהמשך, כמה מן הרעיונות המהפכנים לכאורה שנזקפו לזכות גלילאו הם בעצם חזרה על דברי דמוקריטוס. מרשימה עוד יותר היא שושלת ההשפעה הנמשכת מן האטומיסטים הקדומים ועד לניצחון התאוריה האטומית של החומר במאה ה-19. אמנם גלילאו והאטומיסטים המודרנים עבדו קשה כדי לבסס ולבחון את מסקנותיהם, בניגוד לדמוקריטוס שפשוט המציא הכל והתמזל מזלו שצדק. אף על פי כן, קלע מי שתיאר את האטומיזם הקדום כגולת הכותרת שבהשיגיה של הפילוסופיה היוונית לפני אפלטון.
זהו.
שני ציטוטים, זה כל מה שאני מסוגלת לברור מתוך הספר הזה, שאינו מאמר אקדמי ולא נועד לקוראים שמגיעים מלאי ידע מוקדם. בשפה שוטפת, נעימה לקריאה, ובהרבה שנינות, גוטליב מכניס אותנו לנבכי הפילוסופיה, הריבים וההסכמות, הברוגזים והחברויות האמיצות.

ספר שלא ברור לי כיצד אפשר לכתוב, כי כדי להוציא מבין ידיך כזו יצירת מופת, צריך אדם לאגור כמויות ידע בלתי נתפסות, בעיקר רכילות פילוסופית מלפני מאות ואלפי שנים, שתהפוך את הסיפור לרומן עלילתי, שבו הנפשות הפועלות חותרות אל מטרה רחוקה.


מומלץ בהרבה חום, ואפשר לראות שנהניתי ממש, היות והמשכתי להתעקש לקרוא בו גם בשיא הלחץ והעומס של סמסטר איום.

חלום התבונה- אנתוני גוטליב, הוצאה ידיעות ספרים, 516 עמודים