קמומיל, דת ולואי פסטר

היום היינו בשוק. ושוב הלכנו לחנות התבלינים הרגילה.
ואמרתי למכור שהקמומיל שהוא מכר לי בשבוע שעבר היה מלא חרקים. קטנים, חומים ומעופפים. ממש לא התוספת הרצוייה לתה הקמומיל שלי.


הוא אמר, את צריכה להכניס את הקמומיל לכלי אטום ולהכניס לפריזר, או להשאיר את זה פתוח לאויר, ואז זה לא יקרה.
היות והצנצנת שבה הקמומיל שהה היתה אטומה,הקשיתי ואמרתי, זה לא משנה, כי קנינו את הקמומיל עם החרקים\ עם ביצי חרקים.

לא, הוא ענה. בפריזר. ככה הם לא נוצרים. את מבינה, הוא הוסיף ברוב חשיבות, הם נוצרים מהחום.

לא, הם לא, עניתי בתדהמה קלה, מבחינה ביולוגית זה לא אפשרי. אם אני אשים את הקמומיל בפריזר הם פשוט ימותו מהקור או שהביצים לא יבקעו, ואם אני אפתח את זה הם יעופו החוצה, אבל הם שם.

כן, הוא התעקש.  תאמיני לי. הקמומיל וגם הקימל הם ככה. אני שמתי את הקימל בשקית אטומה לחלוטין פה לידי ואחרי 4 שעות השקית היתה מלאה בזבובים.

אז זה אומר שהיו לך ביצי זבובים בקימל, אני אומרת, בגועל קל.

לא, הוא מתעקש. זה לא יכול להיות, הכל פה עם הכשר של הבד"צ והם בודקים אותם אחד אחד. החרקים נוצרים מהחום. ובגלל שהבד"צ בודקים אותם כל כך טוב התבלינים אצלי עולים לכם קצת יותר.

זה לא נכון. כלומר, ההסבר ה"ביולוגי" על בריאה ספונטנית לא נכון, אולי החלק על זה שאנחנו קונים ביותר באמת נכון.
בכל מקרה אני לא מתווכחת. ברגע שהוא אמר "בד"צ" הבנתי שאין עם מי לדבר שם, ושום דבר לא ישכנע אותו שהוא טועה, ואני צודקת.
לצערי, זה אומר שאני לא יכולה לשתות יותר תה קמומיל, כי לא מצאתי חנות תבלינים כזו במקום אחר בשוק ואצל אדון בריאה-ספונטנית אני לא מעוניינת לקנות תה-מעורב-בבייצי-חרקים-במחיר-יקר-במיוחד.


לואי פסטר המסכן בודאי מתהפך בקברו.

אתה מתעורר

השמש מכה לי בעיניים, ואני מתעורר. עוד בוקר.

אני מסתובב לצד שלה, הכרית מעוכה ועדיין חמימה. קצת.
אני יודעת שעברו כבר שנים, אבל הכרית, לפעמים, עדיין חמימה, טביעת הראש, ריח קליל של שמפו ונשימת בוקר שאינה שלי.
אומרים שקטוע רגל ממשיך להרגיש כאבים ברגל הקטועה. אני מרגיש כאבים בה הקטועה, אבל עם מחשבות כאלה לא מתחילים את הבוקר.

השעה שש ועשרים. הוילון על החלון לא מונע מהשמש להעיר אותי מוקדם. כשהייתי צעיר חשבתי שלי זה לא יקרה, אבל הנה, גם אני זקן, וגם אני ישן מעט, ומתעורר מוקדם.

אני מוריד את הרגליים מהמיטה, ומחכה בישיבה. לקום מיד יגרום לי לסחרחורת.

הולך למקלחת, מצחצח שיניים, מתגלח. שגרה.
גם אם אין מי שיריח את הנשימה הבאושה, ואין מי שיתלונן על הזיפים הדוקרים, השגרה היא העוגן שלי.

בעשרה לשבע אני מניח את הקומקום על הגז. הוא מאיקאה, כמו כל מה שהדור הזה קונה, אבל הוא לא חשמלי, לשמחתי. קפה, צנימים, גבינה, שמן זית. 5 שקדים לא קלויים, שהושרו במים ללילה, 3 שזיפים מיובשים. שרשרת תרופות, לפי הסדר הרגיל. שגרה.

יושב לשולחן המטבח.

קורא קצת עיתון, רואה קצת טלויזיה. זה מה שאנשים עושים היום, כדי להעביר את הזמן. גם אני.

ישן צהריים.

אני מתעורר, כמו תמיד, באחת ועשרים.
מתיישב שוב במטבח, מחייג את המספר הישן. כבר שנים שאני מתקשר אליה באותה השעה, בכל יום.

עונה לי הבחורה הנחמדה מאתמול. גם לפני אתמול. כבר הרבה זמן שהיא עונה לי. היא גרה שם עכשיו, וזה המספר שלה. אני זוכר את זה, כמובן, אבל אני עדיין צריך להתקשר בכל יום, רק כדי להיות בטוח.
אני מתנצל על ההטרדה, והיא עונה בחביבות שאני ממש לא מטריד אותה, ואין בעיה, ואנחנו מאחלים אחד לשני יום נעים ומנתקים. שגרה.


הזמן מטפטף סביבי, ואני מתרכז בשגרה. אוכל צהרים, יורד למכולת, לדואר, אוכל ארוחת ערב. עוד טלויזיה. עוד עיתון. אין חדש בחדשות. הולך לישון.

מתעורר מוקדם, השמש מכה בעיני והכרית לידי חמימה.

יושב במטבח, אחרי האוכל, ועובר על העיתון של אתמול. אני צד ידיעות קטנות, מצחיקות. חיוביות. כאלה שאין להן משמעות ואין להן השפעה, והן רק מעלות חיוך ומעגנות אותי בצד התפל של  המחשבות.
אחר כך אנעץ אותן על קירות הדירה. הסלון כבר מלא פיסות נייר מצהיבות, שחור על גבי צהוב, איך שהחיים קטנים ומשעשעים וחסרי משמעות, ואני כבר בחצי הדרך לסוף המסדרון.


זורק את העיתון הגזור לפח, מחזיר את המספריים למקומן. שגרה. יושב ליד השולחן, רק עוד קצת, לתפוס את הנשימה שהתקצרה. כשאתה צעיר אתה חושב שלך זה לא יקרה, אבל זה קורה. מזדחל אליך בלי שתשים לב, ולפני שאתה מבין אתה זקן עגום וגלמוד, יושב לשולחן המטבח ובוהה בכתם קפה. לא היה פה כתם אתמול. אני חושב.
מאיפה הגיע הכתם? איך הפכתי להיות האיש העצוב מהשיר?
אני לא מצליח לנשום.



אני מתקשר אליה באיחור.
היא חיכתה לי, אני שומע, למרות שזו לא היא. זו רק הבחורה הצעירה ההיא. אני מספר לה ש"אם כך ואם כך, הכתם נשאר על הקיר". "אבידן", היא מזהה מיד, ואז אנחנו מנתקים.

אני יורד למכולת, כי נגמר לי הקפה והמלפפונים. תיבת הדואר ריקה. שגרה.




~~~~~~

אתמול בערב הלכתי להופעה של רונה קינן. כשהיא שרה את השיר הזה, הוא היה כל כך מלא וגדוש, שהייתי חייבת לכתוב את הסיפור ששמעתי בו. לשיר אפשר להקשיב באתר של רונה קינן, והוא חלק מהדיסק החדש שלה, שירים ליואל, שמבוסס חלקית על הביוגרפיה של עמוס קינן, אביה, שנפטר לאחרונה.