בפעם השניה זה קשה יותר וקל יותר.
קל יותר כי אני מפחדת פחות לעזוב. אני בוטחת יותר ביכולות שלי להסתדר ולהתמודד ולשגשג. קל יותר כי אני לא נוטשת את החיים שלי באמצע, אלא ממשיכה לצעד הבא.
זה מרגיש קצת כמו שריר שהורגל לעבודה קשה. פתאום משקולת של שלושה קילו היא בדיחה ומי זוכר כמה שזה היה נורא פעם.
אבל גם קשה יותר, כי הפעם זו לא רק שנה אחת. זה דוקטורט שלם. החברים שלי ינדדו בארץ ובעולם וגם אני, והחיים שלי יראו אחרת לגמרי כשגם זה יהיה מאחורי. אני לא אחזור בשקט מהבריחה הרגעית שלי אל השגרה, בחזרה לתואר המשעמם שלי בטכניון. לא, הפעם אני עוזבת אל השגרה, אל הצעד הבא.
והפעם אני באמת לבד. על הטוב והרע שזה כולל.
זה קשה יותר, כי אני משאירה מאחורי הרבה יותר שורשים באדמה.
בעוד חודש אני כבר אדע באיזו מעבדה אבחר (כלומר, באיזו עיר אבלה את השנים הקרובות) ובנתיים אני מתחילה להיפרד לאט מהחיים שלי כאן.
אני לא צוברת חפצים (קל- מאז ומתמיד הייתי הטיפוס שזורק).
אני מסמנת בראש שלי- את זה לקחת, את זה למסור, את זה למשמורת. זה למזוודה הראשונה, זה יכול לחכות לסבב השני.
אני מנהלת שיחות פרידה דמיוניות מאנשים אמיתיים.
בשנה האחרונה החלטתי להאבק בחוסר היכולת שלי לגדל צמחים.
רוב חיי הייתי מהאנשים האלה שיכולים להשמיד קקטוס בשבוע, למרות כל הכוונות הטובות, ונמאס לי להיות מדענית צמחים שלא מסוגלת לגדל צמחים מחוץ לצלחות פטרי מעוקרות למשעי.
התחלתי מדברים שקל לגדל וקשה להשמיד- עגבניות שרי, מלפפונים, שיח פלפלים גמדיים. דברים שגדלו לי במרפסת בשמחה.
קיבלתי זרע של באובב, והנבטתי אותו. למעשה, קיבלתי קרוב ל 30 זרעי באובב, אבל היות ותהליך ההנבטה של באובב בטבע כולל בד"כ מעבר במערכת העיכול של פאקינג פיל, אפקט שהתקשיתי לחקות במדוייק, הצלחתי להנביט באובב יחיד.
וכמו גננית טובה, טיפחתי אותו וטיפלתי בו. ביקרתי אותו בכל יום, להשקות ולוודא שהוא לא מתמלא במזיקים. ריססתי אותו במיטב הטיפולים האורגניים שד"ר גוגל הציע לי כשהיה צורך ולא שרתי לו אפילו פעם אחת. הוא הוציא עלה ועוד עלה, גדל וצמח. הגבעול הראשי שלו מתחיל להראות עצי, ואני חושבת שהגיע הזמן להעביר אותו לעציץ גדול יותר.
כן, הייתי יכולה להשאיר אותו בעציץ הקטנטן הנוכחי, ולקבל בונזאי-באובב, אבל זה מרגיש כל כך אכזרי.
אני יודעת, כל עציץ יהיה מגביל לבאובב, ובכל זאת. להיות מדענית צמחים רק גרם לי לחשוב שגם לצמחים יש רגשות, גם אם הם מועברים ונקלטים בדרכים אחרות מאצלנו, ואני מרגישה קצת לא נעים להתעלל בבאובב.
ואני אצטרך לתת אותו. אי אפשר להעביר צמחים חיים בין מדינות.
הייתי רוצה להיות מסוגלת להגיד בגיל 60- זה הבאובב שגידלתי מאז התואר השני. אבל אני צריכה להשאיר אותו מאחורי.
כמה מטופש זה, להיות מלנכולית בגלל עץ?
בעוד שנה אני אהיה בת 29, ובמדינה אחרת. מי יודע איפה אני אגור, עם מי אבלה את הזמן שלי מחוץ למעבדה, ואילו צמחים אני אגדל.
הרפתקה.
להרפתקאות יוצאים עם תרמיל קל ונעליים נוחות.
קל יותר כי אני מפחדת פחות לעזוב. אני בוטחת יותר ביכולות שלי להסתדר ולהתמודד ולשגשג. קל יותר כי אני לא נוטשת את החיים שלי באמצע, אלא ממשיכה לצעד הבא.
זה מרגיש קצת כמו שריר שהורגל לעבודה קשה. פתאום משקולת של שלושה קילו היא בדיחה ומי זוכר כמה שזה היה נורא פעם.
אבל גם קשה יותר, כי הפעם זו לא רק שנה אחת. זה דוקטורט שלם. החברים שלי ינדדו בארץ ובעולם וגם אני, והחיים שלי יראו אחרת לגמרי כשגם זה יהיה מאחורי. אני לא אחזור בשקט מהבריחה הרגעית שלי אל השגרה, בחזרה לתואר המשעמם שלי בטכניון. לא, הפעם אני עוזבת אל השגרה, אל הצעד הבא.
והפעם אני באמת לבד. על הטוב והרע שזה כולל.
זה קשה יותר, כי אני משאירה מאחורי הרבה יותר שורשים באדמה.
בעוד חודש אני כבר אדע באיזו מעבדה אבחר (כלומר, באיזו עיר אבלה את השנים הקרובות) ובנתיים אני מתחילה להיפרד לאט מהחיים שלי כאן.
אני לא צוברת חפצים (קל- מאז ומתמיד הייתי הטיפוס שזורק).
אני מסמנת בראש שלי- את זה לקחת, את זה למסור, את זה למשמורת. זה למזוודה הראשונה, זה יכול לחכות לסבב השני.
אני מנהלת שיחות פרידה דמיוניות מאנשים אמיתיים.
בשנה האחרונה החלטתי להאבק בחוסר היכולת שלי לגדל צמחים.
רוב חיי הייתי מהאנשים האלה שיכולים להשמיד קקטוס בשבוע, למרות כל הכוונות הטובות, ונמאס לי להיות מדענית צמחים שלא מסוגלת לגדל צמחים מחוץ לצלחות פטרי מעוקרות למשעי.
התחלתי מדברים שקל לגדל וקשה להשמיד- עגבניות שרי, מלפפונים, שיח פלפלים גמדיים. דברים שגדלו לי במרפסת בשמחה.
קיבלתי זרע של באובב, והנבטתי אותו. למעשה, קיבלתי קרוב ל 30 זרעי באובב, אבל היות ותהליך ההנבטה של באובב בטבע כולל בד"כ מעבר במערכת העיכול של פאקינג פיל, אפקט שהתקשיתי לחקות במדוייק, הצלחתי להנביט באובב יחיד.
וכמו גננית טובה, טיפחתי אותו וטיפלתי בו. ביקרתי אותו בכל יום, להשקות ולוודא שהוא לא מתמלא במזיקים. ריססתי אותו במיטב הטיפולים האורגניים שד"ר גוגל הציע לי כשהיה צורך ולא שרתי לו אפילו פעם אחת. הוא הוציא עלה ועוד עלה, גדל וצמח. הגבעול הראשי שלו מתחיל להראות עצי, ואני חושבת שהגיע הזמן להעביר אותו לעציץ גדול יותר.
כן, הייתי יכולה להשאיר אותו בעציץ הקטנטן הנוכחי, ולקבל בונזאי-באובב, אבל זה מרגיש כל כך אכזרי.
אני יודעת, כל עציץ יהיה מגביל לבאובב, ובכל זאת. להיות מדענית צמחים רק גרם לי לחשוב שגם לצמחים יש רגשות, גם אם הם מועברים ונקלטים בדרכים אחרות מאצלנו, ואני מרגישה קצת לא נעים להתעלל בבאובב.
 |
| הבאובב שלי, לפני חודש |
ואני אצטרך לתת אותו. אי אפשר להעביר צמחים חיים בין מדינות.
הייתי רוצה להיות מסוגלת להגיד בגיל 60- זה הבאובב שגידלתי מאז התואר השני. אבל אני צריכה להשאיר אותו מאחורי.
כמה מטופש זה, להיות מלנכולית בגלל עץ?
בעוד שנה אני אהיה בת 29, ובמדינה אחרת. מי יודע איפה אני אגור, עם מי אבלה את הזמן שלי מחוץ למעבדה, ואילו צמחים אני אגדל.
הרפתקה.
להרפתקאות יוצאים עם תרמיל קל ונעליים נוחות.
זה קצת כמו השאלה הנצחית, למה לגדל חיה בכלוב, אבל עדיין, הוא מהממון על הבאובב שלך.
השבמחקלהרפתקאות יוצאים על אפיריון אבל מה אני מבין.
אפיריון? זה לא נשמע כמו הרפתקה, זה נשמע כמו מצר גפן. יכולתי כבר להישאר כאן.
מחק