מה שהכי הייתי רוצה לאחל לעצמי לכבוד השנה המתחדשת, זה קצת יותר תקווה.
ובגלל שזה מה שאני מאחלה לעצמי לשנה הזו, אני לא אספר לכם על אף אחד מהדברים שהרגיזו אותי באינטרנטים בימים האחרונים. היו כאלה, אבל אני אהיה בוגרת ואשמור אותם למחר.
במקום זה אני אספר לכם קצת על היאוש.
היאוש גדול עלי. אחרי תקופה (יחסית) ארוכה שבה הייתי פעילה חברתית ופוליטית, השתתפתי (ואף ארגנתי) הפגנות וארועים, התנדבתי ויזמתי ועשיתי ובעיקר חלמתי על שינוי- הגיע היאוש.
בהתחלה זה היה רק חוסר נוחות מהמצב. קצת על דת ומדינה. קצת על שוויון זכויות לנשים. או ללהט"בים. או למיעוטים. ופער מעמדות. ושנאת זרים. ופוליטיקה, הו פוליטיקה ארורה.
אחר כך (או אולי, במקביל) התחלתי להקשיב לפודקאס הפוליטי הנפלא common sense- דן קרלין הוא פודקאסטר נפלא (תוכנית ההיסטוריה שלו פשוט מדהימה, אם אתם חובבי היסטוריה), אבל לצערי, הוא מיואש בעצמו.
הניתוחים הבהירים והעגומים שלו את מצבה הכלכלי-חברתי של ארצות הברית גרמו לי להבין שהמצב גרוע יותר משחשבתי. ובהרבה מקרים, דוקא ההשוואה עם המערכת האמריקאית, שהיא מאוד שונה מזו שלנו, גרמה לי להבין כמה מצבנו שלנו עגום.
אחר כך כבר נטשתי את הפודקאסטים. ואת הצהובונים האינטרנטיים שמתיימרים להציע לנו חדשות בעברית ורק שופכים עלינו את ביבי השופכין של השנאה והמציצנות. אני מרגישה בעיקר מתוסכלת מחוסר היכולת שלי לשנות את המצב הנורא.
אחרי שמצאתי את עצמי מבלה ימים שלמים בויכוחים ובקריאת דעות, ובסוף מרגישה הרבה יותר רע מאשר לו הייתי נשארת בורה, היה ברור לי שאני חייבת להפסיק.
אני מקבלת את המידע האקטואלי שלי בכמויות מדודות, וממקורות מדוייקים (רובם אינטרנטיים, אבל אני ממליצה בחום על תוכנית הבוקר של קרן נויבך ברשת ב'). אני עדיין מתווכחת, אבל אני בוחרת את הקרבות שלי.
והעובדה שכל צדדי המפה הפוליטית מאוסים עלי במידה פחות-או-יותר שווה הופכת את הניסיון לא להתווכח על פוליטיקה להרבה יותר קל. אם אני לא בעד אף אחד ממילא, אני לא צריכה להשקיע יותר מדי אנרגיה נפשית בויכוחים.
אז זהו. זה היאוש. אני רוצה להאמין שאפשר לשנות, שיכול להיות יותר טוב ושהמאמצים שלי ושל האנשים סביבי יכולים לעשות את זה. אני באמת רוצה לחזור להיות אופטימית ומלאת תקווה וקצת נאיבית, כי הפסימיות המיואשת הזו גובה ממני מחיר גבוה, והיא מנוגדת כל כך למי שאני ולמי שאני רוצה להיות.
אז היום היה היום הראשון של שנה חדשה. אני לא אופטימית במיוחד לגביה (מלבד המדע. המדע יצעד קדימה, ואני מלאת תקווה שאני אתרום לו, אפילו פסיק יחיד, במשך השנה הקרובה), אבל אני מנסה להזכיר לעצמי שחלק מהמערכת מנסה לגרום לי ליאוש הזה, כדי להבטיח שאני לא אנסה לשנות כלום. ואני מנסה להזכיר לעצמי שלכולנו יש חלק בשינוי, ושחלק מהיאוש נובע פשוט מהעובדה שאני מקבלת הרבה יותר מידע, וזה, כנראה, סימן חיובי.
אני לא צריכה להבטיח לעצמי שאעשה משהו אחרת, או שאהיה מישהי אחרת בשנה הקרובה. אני דיי אוסום כבר ככה, ואני עושה את מה שאני באמת אוהבת, ומוקפת באנשים שבאמת חשובים לי, ואני הולכת אחרי מה שאני מאמינה בו עד הסוף.
אבל אני צריכה להבטיח לעצמי שהשנה אני אתן שוב סיכוי לתקווה, ולא אצפה מהמערכת להשתנות מיד, ולא אתייאש מתהומות הרוע והטמטום שהאינטרנט גורם לי להאמין שהם רוב הציבור.
2013 יותר מוצלחת לכולנו!
ובגלל שזה מה שאני מאחלה לעצמי לשנה הזו, אני לא אספר לכם על אף אחד מהדברים שהרגיזו אותי באינטרנטים בימים האחרונים. היו כאלה, אבל אני אהיה בוגרת ואשמור אותם למחר.
במקום זה אני אספר לכם קצת על היאוש.
היאוש גדול עלי. אחרי תקופה (יחסית) ארוכה שבה הייתי פעילה חברתית ופוליטית, השתתפתי (ואף ארגנתי) הפגנות וארועים, התנדבתי ויזמתי ועשיתי ובעיקר חלמתי על שינוי- הגיע היאוש.
בהתחלה זה היה רק חוסר נוחות מהמצב. קצת על דת ומדינה. קצת על שוויון זכויות לנשים. או ללהט"בים. או למיעוטים. ופער מעמדות. ושנאת זרים. ופוליטיקה, הו פוליטיקה ארורה.
אחר כך (או אולי, במקביל) התחלתי להקשיב לפודקאס הפוליטי הנפלא common sense- דן קרלין הוא פודקאסטר נפלא (תוכנית ההיסטוריה שלו פשוט מדהימה, אם אתם חובבי היסטוריה), אבל לצערי, הוא מיואש בעצמו.
הניתוחים הבהירים והעגומים שלו את מצבה הכלכלי-חברתי של ארצות הברית גרמו לי להבין שהמצב גרוע יותר משחשבתי. ובהרבה מקרים, דוקא ההשוואה עם המערכת האמריקאית, שהיא מאוד שונה מזו שלנו, גרמה לי להבין כמה מצבנו שלנו עגום.
אחר כך כבר נטשתי את הפודקאסטים. ואת הצהובונים האינטרנטיים שמתיימרים להציע לנו חדשות בעברית ורק שופכים עלינו את ביבי השופכין של השנאה והמציצנות. אני מרגישה בעיקר מתוסכלת מחוסר היכולת שלי לשנות את המצב הנורא.
אחרי שמצאתי את עצמי מבלה ימים שלמים בויכוחים ובקריאת דעות, ובסוף מרגישה הרבה יותר רע מאשר לו הייתי נשארת בורה, היה ברור לי שאני חייבת להפסיק.
אני מקבלת את המידע האקטואלי שלי בכמויות מדודות, וממקורות מדוייקים (רובם אינטרנטיים, אבל אני ממליצה בחום על תוכנית הבוקר של קרן נויבך ברשת ב'). אני עדיין מתווכחת, אבל אני בוחרת את הקרבות שלי.
והעובדה שכל צדדי המפה הפוליטית מאוסים עלי במידה פחות-או-יותר שווה הופכת את הניסיון לא להתווכח על פוליטיקה להרבה יותר קל. אם אני לא בעד אף אחד ממילא, אני לא צריכה להשקיע יותר מדי אנרגיה נפשית בויכוחים.
אז זהו. זה היאוש. אני רוצה להאמין שאפשר לשנות, שיכול להיות יותר טוב ושהמאמצים שלי ושל האנשים סביבי יכולים לעשות את זה. אני באמת רוצה לחזור להיות אופטימית ומלאת תקווה וקצת נאיבית, כי הפסימיות המיואשת הזו גובה ממני מחיר גבוה, והיא מנוגדת כל כך למי שאני ולמי שאני רוצה להיות.
אז היום היה היום הראשון של שנה חדשה. אני לא אופטימית במיוחד לגביה (מלבד המדע. המדע יצעד קדימה, ואני מלאת תקווה שאני אתרום לו, אפילו פסיק יחיד, במשך השנה הקרובה), אבל אני מנסה להזכיר לעצמי שחלק מהמערכת מנסה לגרום לי ליאוש הזה, כדי להבטיח שאני לא אנסה לשנות כלום. ואני מנסה להזכיר לעצמי שלכולנו יש חלק בשינוי, ושחלק מהיאוש נובע פשוט מהעובדה שאני מקבלת הרבה יותר מידע, וזה, כנראה, סימן חיובי.
אני לא צריכה להבטיח לעצמי שאעשה משהו אחרת, או שאהיה מישהי אחרת בשנה הקרובה. אני דיי אוסום כבר ככה, ואני עושה את מה שאני באמת אוהבת, ומוקפת באנשים שבאמת חשובים לי, ואני הולכת אחרי מה שאני מאמינה בו עד הסוף.
אבל אני צריכה להבטיח לעצמי שהשנה אני אתן שוב סיכוי לתקווה, ולא אצפה מהמערכת להשתנות מיד, ולא אתייאש מתהומות הרוע והטמטום שהאינטרנט גורם לי להאמין שהם רוב הציבור.
2013 יותר מוצלחת לכולנו!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה