כבר שנים שאני אתאיסטית אדוקה, מאמינה בעצמי ובמדע ובהיגיון, ולא מאמינה באלוהים לגלגוליו ובעיקר לא לאנשים שטוענים שיודעים מה הוא מתכוון. אני מתייחסת לאתאיזם שלי ברצינות גמורה- זה לא משחק ולא שעשוע, זו לא החלטה של מחאה קטנונית- זו הברירה ההגיונית והמוסרית היחידה שאני יכולה לעשות.
והיות והאתאיזם הזה הוא מבחינתי בחירה הגיונית ומוסרית, ואני מבססת חלק גדול מהגדרת האישיות שלי עליו- היה ברור לי שאני לא יכולה לסרב כשתנועת ישראל חופשית הזמינה אותי להצטרף ליורם קניוק ולהרשם כחסרת דת.
וככל שהארוע הלך והתקרב, רשימת הסיבות לוותר, לחכות, לחשוב שוב הלכה והתארכה.
נסיעה ארוכה לתל אביב, ותשלום על בקשה למשרד הפנים, וכל זה כדי שבמקרה הרע (הטוב) (הסביר מאוד) יסרבו לבקשה שלי ויגידו לי ללכת לחפש מי ינענע אותי, ובמקרה הטוב (הרע) (המאוד לא סביר) יאשרו את הבקשה, ואני אהיה רשומה כחסרת דת ובת ללאום היהודי, וכל זה כדי שאוכל להיות חלק מקבוצה כמעט שקופה של חסרי זכויות בישראל.
ההיגיון אמר לי- עזבי אותך. הרי זה לא יתן לך שום דבר. רק יעליב את ההורים, וברית הזוגיות היא אמנם לחסרי דת, אבל החקיקה מציינת בבירור שחסר דת הוא מי שהרבנות החליטה שהוא חסר דת, ושום מסמך של משרד הפנים לא ישחרר אותך לעולם מאלה, ולמה לדחוף ראש בריא למיטה חולה?
אבל הצרצר המוסרי עמד על שלו. זו לא בחירה הגיונית, במדינה שבה אין חופש מדת ואין שוויון זכויות, אבל זו בחירה מוסרית. אני בוחרת להילחם על זכותי לחיות במדינה צודקת יותר, מוסרית יותר, דמוקרטית כמו שדמוקרטיה אמורה להיות- לא שלטון הרוב ולא שלטון המיעוט אלא מערכת של בלמים וסייגים שתאפשר לקבוצות שונות לחיות אלה לצד אלה ככל הניתן, וכמה שפחות אלה על חשבון אלה.
אני בוחרת לעמוד מאחורי מה שאני מאמינה בו- אני לא רוצה שהדת שלי תהיה יהודיה כשאני לא כזו. אני לא רוצה לתת יד לרקבון שפושה בכל המערכת הדתית והפוליטית.
ברגעים האחרונים לפני החתימה, אני מהרהרת בעצב באבדן היהדות. אולי זה היה יכול להיות אחרת, אולי, אם לא היו עושים הכל כדי לחייב אותי להיות יהודיה כשרה, הייתי יכולה למצוא פינה שבה אני בוחרת את זה. אבל דחפו אותי ומשכו אותי וחייבו אותי, זרקו אותי לאחורי האוטובוס ולקומה השניה בבית הכנסת, האשימו את הפיגועים בחוסר צניעותי ומחקו אותי משלטי חוצות. ביטלו את הצורך להתקדם עם הזמן ווידאו שהיהדות תמאס עלי, היא וכל מה שקשור בה, היא וכל מי שמייצג אותה.
אולי, אם הייתי גדלה בארץ אחרת, הייתי יכולה להיות יהודיה. אבל גדלתי כאן, איפה שיש רק אופציה אחרת ליהדות, והיא האופציה הקיצונית ביותר.
אני חושבת בעצב על כל האנטגוניזם שיצרו בי, שבשלו אני צריכה לחשוק חיוך כפוי כשארוחה משפחתית אצל דודים הופכת לקידוש-בהפתעה. זה היה יכול להראות אחרת. ואני חושבת בחיבה ובגאווה על האתיאזם הגאה שלי, זה שצמח ועלה למרות הכל. מחייבים אותי לוותר על היהדות שלי כדי שאוכל להמשיך לחיות עם עצמי, אבל אני מקבלת אותי, לא מכופפת על ידי לחץ ושטיפת מוח. מוסר והיגיון ועמוד שדרה מברזל.
אני חושבת על כל הרצועות שאפשר היה לשחרר, עם כל ההקלות שאפשר היה להקל, על כל החופש שאפשר היה לתת, ולא נתנו. אם עוד הייתי רוצה להיות יהודיה, אם עוד היה נשאר בי משהו שמביט על הדת (כל דת, למעשה) בחיבה או הבנה, הייתי קוראת לראשי הממסד ולפוליטיקאים שימהרו לאפשר לאנשים להיות קצת פחות יהודיים, אם הם רוצים שמישהו יבחר להישאר יהודי בכלל. גררו אות כולנו לשוקת, ודחפו את הראשים פנימה, אבל אי אפשר להכריח אותי לשתות, ופתאום כבר אין אויר וזה לבעוט או לטבוע.
הידד, מטאפורות סוסים.
במפגש פעילים אמרתי שאני בישראל חופשית כי אני צריכה להבין אם יש מה להציל, כי אני חייבת לנסות להילחם על ישראל, קרב אחרון ונואש, לפני שאני מכריזה שזהו, ועוזבת.
מיקי גיצין, מנכ"ל התנועה, אמר בתגובה שמבחינתו אין אופציה לעזוב, ונשארה רק האפשרות להילחם.
אז זהו. אני מחכה לבקשה שלי שתסורב. אולי אחר כך אצטרף לתביעה יצוגית, ואולי לא. נראה. ההורים קיבלו את זה בהבנה, ממילא הם לא מאמינים גדולים בכל מקרה.
כולנו יודעים שלא ניתן להמשיך באותו מסלול הרסני שאנחנו נמצאים בו. הרוב החילוני לא יוכל להמשיך לשאת את רוב הנטל, ובטח שהוא לא יוכל לעשות זאת כשהוא יהפוך למיעוט חילוני, כזה שנשלח לגטאות למי שאינו יהודי מספיק. אולי דוקא בקשה המונית לביטול יהדות היא זו שתעיר מישהו שם למעלה, והם יבינו שהם מאבדים את כולנו? אולי. אבל זו לא היתה שביתת המתמחים, שרק קיוו שמישהו יתן להם מוצא ותנאים להישאר. לא, אני באמת רוצה להתפטר מתפקידי כיהודיה. שלום, ותודה על הדגים.
בפינת הסמנטיקה- הייתי מעדיפה שירשם "אתאיסטית", כי אני לא חסרת דת, הדת לא חסרה לי ואני לא חסרה לדת. אבל לא בודקים את השיניים של סוס שצריכים להלחם בממסד כדי לקבל. (מטאפורות סוסים #2 יאי!)
