כשיצאנו, המתימטיקאי ואני, מתחנת הרכבת התחתית והתקרבנו למוזיאון הטבע
של ברלין (שחוגג 200 שנים להווסדו בתערוכות מאוד מעניינות, אם אתם בסביבה
במקרה), נזכרתי פתאום שכבר הייתי בו. בכל כך הרבה מוזיאונים ביקרתי עם
האדמוני, בכל שבת פנויה, ודוקא המוזיאון הזה נשכח ממני. בפעם הקודמת הייתי
בסיור מטעם העבודה, זו היתה מתנת חג המולד של המוזיאון שלי לעובדיו, והשפעת
כבר סערה בתוכי. את הסיור במוזיאון שרדתי, ואחריו ויתרתי על ארוחת צהרים
משותפת והלכתי למות בבית. הייתי מאוד חולה וכנראה זו הסיבה ששכחתי שאי פעם
הייתי שם.
הסיבה השניה היא, שפשוט פספסתי את הדבר הכי חשוב! באולם הכניסה, המרכזי והעצום, שבו שלדי דינוזאורים החושפים טפח ומכסים טפחים, במובן הביולוגי, צלמו אז סרט כזה-או-אחר. לא יכלנו להיכנס.
וכך קרה שרק בביקור השני שלי נכנסתי לכוך הקטן והחשוך, כשאני לא מצפה להפתעות גדולות.
שם, מחכה כבר 150 מליון שנים שאגיע לבקר אותה היתה הארכיאופטריקס ליטוגרפיקה (אל תשאלו אותי למה החלטתי שזו היא ולא הוא. אולי כי היא ציפור. אולי כי זה יום האישה הבינלאומי. אולי כי היא פורשת את כנפיה כמו גלימה של דיווה אמיתית).
ראו כמה היא יפה- נקודת החיבור המופלאה בין הדינוזאורים והציפורים. זהו
דינוזאור, בבירור. הטופרים, מבנה הגלגולת, הלסת בעלת השיניים. ועם זאת-
נוצות. 150 מליון שנה היא חיכתה באבן, כדי לצעוק בקול את תורת האבולוציה,
כדי להימצא רק שנתיים אחרי שדרווין פרסם את תאוריית האבולוציה. מאז מצאו לה
עוד כמה חברים, חלקם מאותו מין וחלקם עוד שלבים בתהליך.
אני יודעת. אני מלאת פאתוס שאינו מובן לכם. תוכלו לבוז לי אפילו מעט יותר אם אודה שעמדתי מול פיסת האבן המופלאה הזו, ולרגע עלו לי דמעות בעיניים. זכיתי להיות על ענף אבולוציוני שמאפשר לי להעריך את הקסם המופלא שבעצם קיומם של חיים, של הסטטיסטיקה הרנדומלית והמופלאה הזו שלקחה אותנו, צעד אחרי צעד, למי שאנחנו היום (ואם נדמה לכם שאני טוענת שהאדם הוא נזר הבריאה או המטרה של האבולוציה, אתם לא מכירים אותי, ולא מבינים את תורת האבולוציה).
זכיתי גם בכמה מרצים יוצאי דופן שחזקו בי את האהבה למה שביולוגים מכנים בחיבה איבו-דיבו, או evolutionary development. המרצה לגנטיקה, שניהל איתי פינג פונג מרתק במשך סמסטר שלם, המרצה לאבולוציה, שהיה הבעלים הגאה של כל ספרי דרוין במהדורה הראשונה מתוכם הוא ציטט לנו ציטוטים, ו, אני כבר יודעת, למרות שהיום היתה ההרצאה הראשונה בסך הכל, גם המרצה של אבולוציה של הגנום (זה לא מספיק להיות חוקר בעל שם או להכיר את החומר. מרצה שהוא עילוי הוא משעשע, ציני לפרקים, איש שיחה וכזה שלא לוקח את עצמו בעודף רצינות).
אני מסתובבת במעגלים בתקופה האחרונה. בין ריצ'רד דוקינס והביולוגיה, לא נשאר כבר הרבה מקום. בלילות אני קוראת את "אשליית האלוהים" לדוקינס, ובימים אני חושבת על מה שקראתי ומנסה לפענח את פיסת המחקר הקטנטנה שלי.
כל אותן תאוריות בריאתניות, מתכננים תבוניים, כל אותה אמירת-הן חסרת מחשבה, כמה זה עצוב.
בדיון צדדי קצר, שהתפתח בהרצאה היום, ניסינו להעלות רעיונות למה, בעצם, תאוריות כמו זו של איינשטיין, הייזנברג, מנדל (ואחרים, תסלחו לי אם לא אתחיל למנות שמות) מתקבלות בשלוות נפש אצל ציבור ההדיוטות, ואילו קופרניקוס, גלילאו, דרווין ואחרים הופכים לאויבי העם?
איך זה יתכן ש 150 שנה ל"מוצא המינים", רוב מכריע של אמריקאים "לא מאמין" באבולוציה? מה המשמעות של "לא להאמין" באבולוציה, בכלל? אלוהים, זו שאלת אמונה. אבל אבולוציה? בין אבולוציה ואמונה אין ולו קשר רופף. תורת האבולוציה צריכה היתה להיות סבירה בעיני ההדיוט בדיוק כמו הטענה שהחתול של שרדינגר הוא חי ומת בעת ובעונה אחת עד שנפתח את הקופסא, ובדיוק כמו הטענה שהירח אינו עשוי גבינה ירוקה.
המסקנה שהגענו אליה היתה מביכה. אנחנו (כחברה אנושית, לא אנחנו עורכי הדיון המשכילים, המוצלחים והנפלאים) נלחמים בכל תפיסה שתקח מהאדם את היותו נזר הבריאה.
בהתחלה היינו מרכז היקום. ואז קופרניקוס.
אחר כך היינו כוכב שלישי מסביב למרכז היקום, ואז גלילאו.
אחר כך היינו לכל הפחות נזר הבריאה, היהלום שבכתר. ואז דרווין (ולמארק, בל נשכח את למארק. יש לי חיבה אליו, למרות שהוא טעה, בגדול). והאבולוציה, יקירי, היא תהליך רנדומלי לחלוטין שבו יש שבו שנמוך אפשרי בדיוק כמו שדרוג, אז לא, אנחנו לא ה"מטרה" של האבולוציה.
אחר כך ניסינו להבטיח שלפחות יש לנו יותר כרומוזומים מכל השאר. אבל לא ממש. למעשה, לנו יש 23X2 כרומוזומים. לגמל יש 35X2. לתפוח אדמה 24X2. (ולכבוד יום האישה- האם ידעתם שכרומוזום Y הוא הכרומוזום עם הכי פחות גנים בגנום האנושי, שרובם המכריע חיוניים רק לדברים כמו שיעור-יתר מהאזניים והאף?)
אחר כך קיווינו לגלות שיש לנו יותר גנים מכל השאר, אבל גם זה לא קרה. כשהסתיים פרוייקט ריצוף הגנום האנושי, להפתעתנו ה-הו-כה-רבה (והיא היתה רבה מאוד אצל כל החוקרים בתחום, שציפו למספר גנים שבין 30,000 ל 2 מליון, תלוי את מי ומתי שאלתם, עם ניחוש ממוצע של 80,000 גנים בערך) גילינו שיש לנו בסך הכל 25,000 גנים. ככה גם לחרדל. או לקרוב-משפחתו-העשבי-והמגניב ארבידופסיס. לנמטודות יש 19,000.
היום אחנו מקווים שמותר האדם מן הבהמה (וכל שאר החי והצומח) הוא בשחבור חליפי של גנים- תהליך שבו גן יחיד יכול לקודד לכמה וכמה חלבונים שונים. לא ניכנס לפרטים הטכנים, אבל כמו שאמר המרצה של היום: זה להכין את הקרקע לעוד אכזבה.
אחד הטיעונים הפופולריים של בריאתנים הוא טיעון השעון ביער. הוא הולך משהו כזה:
נניח ואתם הולכים ביער מבודד, רחוק מישוב אדם ומכל צורה של ציויליזציה. לפתע אתם רואים בין הענפים שעון מכני מופלא, מדוייק, מבריק ונאה, מלא כולו בגלגלי שיניים עמלניים הממלאים את מטרתם בדיוק מושלם. האם תניחו שהשעון פשוט נוצר מעצמו? לא. אתם תבינו מיד שהשעון נוצר על ידי מישהו, שחשב ועמל כדי שיהיה שעון. והאם אין גוף האדם מכונה מופלאה יותר מכל שעון?
תסתכלו על הארכיאופטריקס. היא אינה מושלמת. הנוצות שעל רגליה עוד יעלמו. הן לא מועילות, וכנראה שאפילו הפריעו- אחרת לא היה לחץ אבולוציוני להעלים אותן. גם אנחנו איננו מושלמים (עצם הזנב המיותרת? הברכים שאינן עומדות בעומס של הזדקפות הגוף המהירה, שנועדה, ככל הנראה, לתת לנו יכולת דיבור טובה יותר).
בדיוק חוסר השלמות הזה הוא ההוכחה שאין פה יד של מתכנן תבוני (ובאמת שכל טיעון המתכנן התבוני נופל כששואלים "אז מי תכנן את המתכנן התבוני המושלם להפליא הזה?"). לו היינו מושלמים, אז אפשר היה להגיד, כן, זה מושלם מכדי להתקיים. אבל זה אינו מושלם. אנחנו לא תוצאה, אנחנו לא תוצר מוגמר. אנחנו רק שניה קפואה בענבר של תהליך אבולוציוני אדיר. היינו רוצים לחשוב שאיתנו התהליך נעצר, כי אנחנו השיא, אבל לא. אנחנו רק עוד שלב בתהליך, רק עוד מין מבין רבים, על כוכב לכת מיני רבים, הסובב רק עוד שמש אחת, לא גדולה או חשובה במיוחד, בגלקסיה ספירלית פשוטה.
לי זה מספיק. העוצמה שבידיעה שכל זה קיים, ורק ממתין לי שאבין איך, בעצם, זה עובד, זה כל מה שאני צריכה. האבולוציה נתנה לי את היכולת לנסות לפענח את מה שקורה סביבי, וזה שווה לי יותר מכל חבר דמיוני.
אז מה, בעצם, אני מנסה להגיד?
א. שאם אתם לא מאמינים באבולוציה, צר לי עליכם. העולם כל כך מופלא, כל כך נכון, עובד לפי כללים כל כך ברורים, תרמודינמיקה, כוחות פיסיקלים, ברירה טבעית. סטטיסטיקה. למה להביט בהכל מבעד לזכוכית העכורה של אגדות? ואם אתם חושבים שאבולוציה אומרת שמוצאו של האדם מהקוף, אז אתם לא מאמינים באבולוציה כי אתם לא מבינים אותה.
ב. תקראו את דוקינס.
ג. אני ראיתי את הארכיאופטריקס לטוגרפיקה האמיתית במו עיני !!!!! הדבר היחיד שיכול היה לרגש אותי במידה כזו היה לפגוש את דרוין בכבודו ובעצמו.
הסיבה השניה היא, שפשוט פספסתי את הדבר הכי חשוב! באולם הכניסה, המרכזי והעצום, שבו שלדי דינוזאורים החושפים טפח ומכסים טפחים, במובן הביולוגי, צלמו אז סרט כזה-או-אחר. לא יכלנו להיכנס.
וכך קרה שרק בביקור השני שלי נכנסתי לכוך הקטן והחשוך, כשאני לא מצפה להפתעות גדולות.
שם, מחכה כבר 150 מליון שנים שאגיע לבקר אותה היתה הארכיאופטריקס ליטוגרפיקה (אל תשאלו אותי למה החלטתי שזו היא ולא הוא. אולי כי היא ציפור. אולי כי זה יום האישה הבינלאומי. אולי כי היא פורשת את כנפיה כמו גלימה של דיווה אמיתית).
אני יודעת. אני מלאת פאתוס שאינו מובן לכם. תוכלו לבוז לי אפילו מעט יותר אם אודה שעמדתי מול פיסת האבן המופלאה הזו, ולרגע עלו לי דמעות בעיניים. זכיתי להיות על ענף אבולוציוני שמאפשר לי להעריך את הקסם המופלא שבעצם קיומם של חיים, של הסטטיסטיקה הרנדומלית והמופלאה הזו שלקחה אותנו, צעד אחרי צעד, למי שאנחנו היום (ואם נדמה לכם שאני טוענת שהאדם הוא נזר הבריאה או המטרה של האבולוציה, אתם לא מכירים אותי, ולא מבינים את תורת האבולוציה).
זכיתי גם בכמה מרצים יוצאי דופן שחזקו בי את האהבה למה שביולוגים מכנים בחיבה איבו-דיבו, או evolutionary development. המרצה לגנטיקה, שניהל איתי פינג פונג מרתק במשך סמסטר שלם, המרצה לאבולוציה, שהיה הבעלים הגאה של כל ספרי דרוין במהדורה הראשונה מתוכם הוא ציטט לנו ציטוטים, ו, אני כבר יודעת, למרות שהיום היתה ההרצאה הראשונה בסך הכל, גם המרצה של אבולוציה של הגנום (זה לא מספיק להיות חוקר בעל שם או להכיר את החומר. מרצה שהוא עילוי הוא משעשע, ציני לפרקים, איש שיחה וכזה שלא לוקח את עצמו בעודף רצינות).
אני מסתובבת במעגלים בתקופה האחרונה. בין ריצ'רד דוקינס והביולוגיה, לא נשאר כבר הרבה מקום. בלילות אני קוראת את "אשליית האלוהים" לדוקינס, ובימים אני חושבת על מה שקראתי ומנסה לפענח את פיסת המחקר הקטנטנה שלי.
כל אותן תאוריות בריאתניות, מתכננים תבוניים, כל אותה אמירת-הן חסרת מחשבה, כמה זה עצוב.
בדיון צדדי קצר, שהתפתח בהרצאה היום, ניסינו להעלות רעיונות למה, בעצם, תאוריות כמו זו של איינשטיין, הייזנברג, מנדל (ואחרים, תסלחו לי אם לא אתחיל למנות שמות) מתקבלות בשלוות נפש אצל ציבור ההדיוטות, ואילו קופרניקוס, גלילאו, דרווין ואחרים הופכים לאויבי העם?
איך זה יתכן ש 150 שנה ל"מוצא המינים", רוב מכריע של אמריקאים "לא מאמין" באבולוציה? מה המשמעות של "לא להאמין" באבולוציה, בכלל? אלוהים, זו שאלת אמונה. אבל אבולוציה? בין אבולוציה ואמונה אין ולו קשר רופף. תורת האבולוציה צריכה היתה להיות סבירה בעיני ההדיוט בדיוק כמו הטענה שהחתול של שרדינגר הוא חי ומת בעת ובעונה אחת עד שנפתח את הקופסא, ובדיוק כמו הטענה שהירח אינו עשוי גבינה ירוקה.
המסקנה שהגענו אליה היתה מביכה. אנחנו (כחברה אנושית, לא אנחנו עורכי הדיון המשכילים, המוצלחים והנפלאים) נלחמים בכל תפיסה שתקח מהאדם את היותו נזר הבריאה.
בהתחלה היינו מרכז היקום. ואז קופרניקוס.
אחר כך היינו כוכב שלישי מסביב למרכז היקום, ואז גלילאו.
אחר כך היינו לכל הפחות נזר הבריאה, היהלום שבכתר. ואז דרווין (ולמארק, בל נשכח את למארק. יש לי חיבה אליו, למרות שהוא טעה, בגדול). והאבולוציה, יקירי, היא תהליך רנדומלי לחלוטין שבו יש שבו שנמוך אפשרי בדיוק כמו שדרוג, אז לא, אנחנו לא ה"מטרה" של האבולוציה.
אחר כך ניסינו להבטיח שלפחות יש לנו יותר כרומוזומים מכל השאר. אבל לא ממש. למעשה, לנו יש 23X2 כרומוזומים. לגמל יש 35X2. לתפוח אדמה 24X2. (ולכבוד יום האישה- האם ידעתם שכרומוזום Y הוא הכרומוזום עם הכי פחות גנים בגנום האנושי, שרובם המכריע חיוניים רק לדברים כמו שיעור-יתר מהאזניים והאף?)
אחר כך קיווינו לגלות שיש לנו יותר גנים מכל השאר, אבל גם זה לא קרה. כשהסתיים פרוייקט ריצוף הגנום האנושי, להפתעתנו ה-הו-כה-רבה (והיא היתה רבה מאוד אצל כל החוקרים בתחום, שציפו למספר גנים שבין 30,000 ל 2 מליון, תלוי את מי ומתי שאלתם, עם ניחוש ממוצע של 80,000 גנים בערך) גילינו שיש לנו בסך הכל 25,000 גנים. ככה גם לחרדל. או לקרוב-משפחתו-העשבי-והמגניב ארבידופסיס. לנמטודות יש 19,000.
היום אחנו מקווים שמותר האדם מן הבהמה (וכל שאר החי והצומח) הוא בשחבור חליפי של גנים- תהליך שבו גן יחיד יכול לקודד לכמה וכמה חלבונים שונים. לא ניכנס לפרטים הטכנים, אבל כמו שאמר המרצה של היום: זה להכין את הקרקע לעוד אכזבה.
אחד הטיעונים הפופולריים של בריאתנים הוא טיעון השעון ביער. הוא הולך משהו כזה:
נניח ואתם הולכים ביער מבודד, רחוק מישוב אדם ומכל צורה של ציויליזציה. לפתע אתם רואים בין הענפים שעון מכני מופלא, מדוייק, מבריק ונאה, מלא כולו בגלגלי שיניים עמלניים הממלאים את מטרתם בדיוק מושלם. האם תניחו שהשעון פשוט נוצר מעצמו? לא. אתם תבינו מיד שהשעון נוצר על ידי מישהו, שחשב ועמל כדי שיהיה שעון. והאם אין גוף האדם מכונה מופלאה יותר מכל שעון?
תסתכלו על הארכיאופטריקס. היא אינה מושלמת. הנוצות שעל רגליה עוד יעלמו. הן לא מועילות, וכנראה שאפילו הפריעו- אחרת לא היה לחץ אבולוציוני להעלים אותן. גם אנחנו איננו מושלמים (עצם הזנב המיותרת? הברכים שאינן עומדות בעומס של הזדקפות הגוף המהירה, שנועדה, ככל הנראה, לתת לנו יכולת דיבור טובה יותר).
בדיוק חוסר השלמות הזה הוא ההוכחה שאין פה יד של מתכנן תבוני (ובאמת שכל טיעון המתכנן התבוני נופל כששואלים "אז מי תכנן את המתכנן התבוני המושלם להפליא הזה?"). לו היינו מושלמים, אז אפשר היה להגיד, כן, זה מושלם מכדי להתקיים. אבל זה אינו מושלם. אנחנו לא תוצאה, אנחנו לא תוצר מוגמר. אנחנו רק שניה קפואה בענבר של תהליך אבולוציוני אדיר. היינו רוצים לחשוב שאיתנו התהליך נעצר, כי אנחנו השיא, אבל לא. אנחנו רק עוד שלב בתהליך, רק עוד מין מבין רבים, על כוכב לכת מיני רבים, הסובב רק עוד שמש אחת, לא גדולה או חשובה במיוחד, בגלקסיה ספירלית פשוטה.
לי זה מספיק. העוצמה שבידיעה שכל זה קיים, ורק ממתין לי שאבין איך, בעצם, זה עובד, זה כל מה שאני צריכה. האבולוציה נתנה לי את היכולת לנסות לפענח את מה שקורה סביבי, וזה שווה לי יותר מכל חבר דמיוני.
אז מה, בעצם, אני מנסה להגיד?
א. שאם אתם לא מאמינים באבולוציה, צר לי עליכם. העולם כל כך מופלא, כל כך נכון, עובד לפי כללים כל כך ברורים, תרמודינמיקה, כוחות פיסיקלים, ברירה טבעית. סטטיסטיקה. למה להביט בהכל מבעד לזכוכית העכורה של אגדות? ואם אתם חושבים שאבולוציה אומרת שמוצאו של האדם מהקוף, אז אתם לא מאמינים באבולוציה כי אתם לא מבינים אותה.
ב. תקראו את דוקינס.
ג. אני ראיתי את הארכיאופטריקס לטוגרפיקה האמיתית במו עיני !!!!! הדבר היחיד שיכול היה לרגש אותי במידה כזו היה לפגוש את דרוין בכבודו ובעצמו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה