יום שלישי, 10 בינואר 2012

הדרת נשים- ויתורים סבירים ומלחמות ראויות

 

שאיפה, נשיפה, שאיפה, נשיפה.
בועות אויר צפות סביבי, ואני מתרכזת רק בתנועה. ידיים קדימה ולצדדים, שאיפה, נשיפה.
אנשים מספרים לי שהם משתעממים משחיה, או שהם חושבים לעצמם כשהם שוחים, אבל הניסיון שלי מראה שהמוח שלי מתרוקן לחלוטין, אני צפה בתוך הכחול הזה (למה הריצוף בבריכה הוא תמיד כחול?) ורק שומעת את המקצב של הנשימות שלי, של זרימת המים בין האצבעות, כמו מקצב מסובך של שיר נשכח.
אני שוחה מעט, לעיתים רחוקות. גם הפעם זה היה רק שילוב של מנוי לחדר הכושר שתוקפו פג בלי ששמתי לב לתאריך וחוג היפהופ שהתברר ככשלון חרוץ שהובילו אותי לבריכה, בדיוק בשעה של ההפרדה - כניסה לנשים בלבד.
    *  *  *

בטח שמעתם על ההפרדה בחדר הכושר בטכניון, אם אתם נחשפים אפילו לשבריר תקשורת. ואם אתם קוראים אותי מספיק זמן, אתם בטח מניחים שאני מתנגדת נחרצות להפרדה הזו. אבל אני לא, האמת. לפחות, מאז שיש שעות נפרדות גם לנשים וגם לגברים אני לא. ובנינו- זה ממש מפתיע גם אותי.
כבר מהרגע הראשון לא הצלחתי לגייס את הזעם הצדקני שבער בי כשיצאתי להפגנות שירת נשים, למשל. אם הוסיפו עוד שעות שחדר הכושר פתוח בהן, ומנצלים את חלקן להפרדה, על מה אלין? גם ככה נותנים להפרדה להתאמן ב11:30-1:00 בלילה. לא בדיוק שעות שהן שיא הביקוש או הנוחות.
אני מכירה את הז'רגון- אפשר בקלות להחליף את המילה "נשים" במילה "ערבים" או "כושים" ולטעון שלא להכניס נשים לחדר כושר זה גזענות. אבל זה לא יהיה לחלוטין נכון. יש מקומות שבהם ההפרדה לחלוטין לא ראויה (רחובות ציבוריים, למשל. או אוטובוסים). יש מקומות אחרים שבהם ההפרדה היא דתית, וזה לא ענייני. ויש מקומות שבהם ההפרדה יכולה להעשות משלל טעמים.
הלכתי לבריכה בשעות ההפרדה לנשים. לא חשבתי על זה מראש, רק שמחתי שיהיה פחות מלא, אבל פתאום- לא הייתי צריכה לתהות איך בעצם אני נראית בבגד הים. בלי תחושה שמסתכלים עלי. בלי תחושה של חשיפה. כמעט כאילו הייתי לבד.
אני לא בחורה חסודה; זה לא באמת הולם אותי ואת תפיסת העולם שלי. אבל אני נוטה למשוך תשומת לב שלפעמים מעיקה עלי תו"כ שאני מייצרת אותה אקטיבית. ופתאום, הבנתי את הנוחות שבאפשרות להתאמן בלי בני המין השני באזור. אותה נוחות שגורמת לפתיחת חדרי כושר לנשים בלבד.
 זה לא חייב להיות מטעמי דת ואמונה- זה יכול להיות פשוט יותר, טבעי יותר- רק הרצון שלי ללכת לעשות ספורט בלי לדאוג לרגע אם אני משדרת את המסרים הלא נכונים או עושה פרצופים מביכים או סתם מזיעה מדי וזה לא נשי.
הסכנה היא לא בשלוש שעות הפרדה שבועיות, בחצות הלילה. הסכנה היא בלהפוך את זה לנורמה ולגלות בוקר אחד שהפרדה הפכה לדבר המקובל, וכולם מתיישרים עם זה, ומחדר הכושר זה יגיע החוצה. נבואות חורבן? כן, אבל המציאות מראה שכשנתנו אצבע בסוף איבדנו את כל היד.
אז במובן מסויים, אני מניחה שהדבר הנכון היה לזעוף כנגד ההפרדה בחדר הכושר רק כדי שלא לתת יד להתדרדרות שעלולה להגיע אחרי זה. אבל אני לא מצליחה. אני עדיין חושבת שזה בסדר. שאם יש מישהו או מישהי שרוצה להתאמן כל כך שהוא מוכן להגיע לחד"כ בחצות הלילה כי הוא ממש רוצה לא להתאמן לצד בני\ות המין השני.... אז בסדר. זה 3 שעות בשבוע. זה ויתור סביר.
אני מרגישה כאילו אני בוגדת בעצמי כשאני תומכת בצד שאני בעצם נגדו, אבל כנראה שזה סימן טוב. אני עדיין לא עיוורת, אני עדיין לא שונאת בלי סיבה, אני עדיין בוחנת את העמדות שלי כל הזמן ומוכנה לקחת צעד אחורה.
    *  *  *
אבל אני לא אלך לשחות שוב. לפחות לא בקרוב. מסתבר שזה מוריד את הצבע הסגול מהשיער למרות שרק ממש אתמול צבעתי.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה