יום שני, 25 באפריל 2011

שתיקת התקשורת

 

הרשת שוב גועשת- והפעם שוב סיפור אונס, שטומן בחובו הרבה יותר מ"סתם אונס".
איש תקשורת ידוע נחקר בחשד למעשה אונס ברוטאלי. המתלוננת, דוקא לא ידועה, מעוניינת בביטול החיסיון המגיע לה על פי חוק, אך אותו איש תקשורת בוחר לבקש הטלת צו איסור פרסום על מנת ששמו לא יוכתם לחינם לפני שהעניין יוכרע בדין. עד כאן- לכאורה הכל תקין.
איפה העניין מסתבך? בשתיקת התקשורת. מי מכם, קוראי הקבועים והמזדמנים, שמע על הסיפור? לא ידיעות, ולא ערוץ 10, לא מעריב ולא ערוץ 2, לא הארץ ולא ערוץ 1- איש אינו מגיש בקשה להסרת צו איסור הפרסום, בקשה שמוגשת תדיר בכל מקרה שמוטל צו שכזה. לא תמיד הבקשה נענית, זאת לשופט להחליט. לפעמים זכותו של הנאשם לשמו הטוב עד שתוכח אשמתו גוברת, לפעמים דווקא זכות הציבור לדעת, והסיכוי שמתלוננות נוספות יחשפו- היא שמכריעה את הכף.
במקרה הזה, התקשורת שותקת, הצו נותר על כנו מזה כחודש, ואיש אינו יודע. בנתיים שוחרר הנאשם ממאסר בית.
המתלוננת וחבריה ניסו לעניין את כלי התקשורת בסיפור, ללא הועיל. זכורים לי מקרים אחרים שבהם, למרות צו איסור פרסום, התקשורת חשפה לנו כל שביב מידע אפשרי, תוך התפתלויות מרשימות סביב צו איסור הפרסום, אבל הפעם- כלום.
 
הבעיה הגדולה והעקרונית ביותר בסיפור הזה היא פשוטה: מדוע מגֵנה התקשורת, בשתיקתה הרועמת, על אותו אדם, כפי שלא הגנה על אחרים? האם היותו איש תקשורת, מוכר ומקובל, היא סיבה מספקת להגן עליו כפי שלא הכנו על אחרים?
צו איסור פרסום הוא זכות בסיסית של אדם. כמו זכותו להיות חף מפשע עד שהוכחה אשמתו. עד כאן מקובל עלי ואין ויכוח. עם זאת, כאשר אנשי ציבור (כדוגמת משה קצב) מואשמים, הפרטים נחשפים כי בתור אנשי ציבור, זכות הציבור לדעת גוברת על זכותם לשם טוב.
האם עיתונאי אינו איש ציבור? הוא לא נבחר בבחירות דמוקרטיות, נכון, אבל כוח יש לו למכביר, וחברים במקומות הנכונים, ומספיק עוצמה להרתיע כל מתלוננת מלכתחילה. אני לא בטוחה בתשובה שלי, אבל זו שאלה שמן הראוי לשאול אותה, בעיני.
ובכלל, הרי ברור לכולנו שהאדם הפשוט לרוב אינו מבקש צו איסור פרסום, בין אם כי אינו יודע לבקשם, או כי הוא אינו מצוייד בסוללת עורכי דין יקרים. אם כן, הבקשה הזו לצו איסור פרסום (שמבקש אדם שחופש הביטוי הוא לחם חוקו, למרבה האירוניה), צריכה לאותת לנו שמדובר באדם שיש בידיו כוח רב יותר מהממוצע, ולכן מראש נקודת הפתיחה שלו כנגד המתלוננת, ככל הנראה, היא ביתרון כלשהו. זה לא בהכרח אומר שצריך למנוע את הוצאת צו איסור הפרסום מלכתחילה, שימו לב, רק שעלינו, ובעיקר על בית המשפט, להבין את יחסי הכוחות הללו לעומקם.
 
כרגיל, הדיון מוסט עד מהרה ממהותו האמיתית- שאלת צו איסור הפרסום, ושאלת שתיקתה התמוהה של התקשורת, ומגיע לאמינות המתלוננת.
אנשים ממהרים להכריז בקול גדול שהם מאמינים באמונה שלמה לאלמונית המתלוננת (נגיד, חנה בית הלחמי, שאמונתה המיידית גם היא בעייתית בעיני, ואינה מאפשרת לנאשם את חזקת החפות הבסיסית) ואחרים שממהרים לתמוך בנאשם, ולהזכיר לנו שקיימות תלונות שווא.
תסלחו לי אם את חוסר הסכמתי עם חנה בית הלחמי אשאיר בגבולות המשפט הבודד. אני בטוחה שיהיה מספיק מגיבים שישמחו להרחיב בנושא, ותנו לי להרחיב כנגד הצד השני.
 
הנחת הבסיס של מערכת המשפט היא "אדם חף מפשע עד שהוכחה אשמתו". וזו הנחת בסיס דמוקרטית, הוגנת וצודקת. בתיאוריה, לכל הפחות. במציאות, מתלוננת על אונס צריכה להילחם את קרב חייה, ובפרט כשהאדם שאותו תבעה הוא בעל שם. מיד שולפים מהארון את תלונות השווא.
מדוע אינכם זועקים "תלונות שוא" כשאדם נתבע על הונאה, על גניבה, על אלף ואחת עברות אחרות, קלות כחמורות? הרי ניתן להניח שאחוז תלונות השוא בכל עברה יהיה דומה, אבל רק בעברת האונס הופכת המתלוננת לאשמה עד שתוכח אשמתו של הנאשם.
 
צאו, גברים יקרים, אל בין ידידותכן, ושאלו. מי עברה הטרדה מינית? מכל סוג שהוא. מישוש באוטובוס, הצמדות כפויה, חודרנית, בקהל צפוף, צביטה באזור רגיש, נגיעות בוטות, אונס.
אני עשיתי את זה. שאלתי ועודני שואלת, בחוסר נימוס בוטה ובעדינות גדולה ככל האפשר. ציפיתי לבודדות. הרי אנחנו חיים בחברה נאורה, מערבית, מתקדמת. התברר לי לתדהמתי שאני לא מכירה ולו אישה אחת שלא הוטרדה מעולם. אחת! 100% מהנשים שאני מכירה עברו הטרדה! לא 50%, לא 80%, ולא 95%. 100%.
גם אני.
מעולם לא הסתרתי את זה. אפשר להגיד שמזלי טוב משל אחרות, הארוע הזה, מטריד בזכרוני הילדותי ככל שיהיה, לא הותיר עלי חותם גדול כפי שאפשר לדמיין. אני  בטוחה בנשיות שלי, במיניות שלי, אני מנהלת וניהלתי מערכות יחסים בריאות עם גברים, אינני חוששת מקרבה, ממחוייבות או ממין.
ועם זאת. עם זאת אני יודעת איך מרגישה הקורבן. אני רואה אותו, מחייך לאחרים, מנהל שיחות חולין, ממשיך את חייו, וגם אם אני המשכתי את חיי בעצמי, לפעמים אני תוהה, איך יכול להיות שקשר השתיקה פועל, שאנשים סביבו לא יודעים? הייתי רוצה להאמין שזה לא יקרה שוב לאף אחת, לא מידיו. הייתי רוצה להאמין שהשתיקה שלי, שבסיסה בשתיקה שנבנתה סביב הנושא בילדותי ובלי להיוועד בי, וסופה בחוסר העניין שלי בנושא, איננה גזר דין לילדה אחרת.
 
ההוכחה של מעשה אונס היא לא קלה כלל, בעיקר כשעברה תקופה ארוכה מאז המעשה (וההוכחה של מעשים חמורים פחות קשה הרבה יותר, כמובן). לעיתים קרובות ההכרעה היא בין שתי גרסאות סותרות, נטולות תימוכין (ולא כן במקרה האמור של אותו עיתונאי, שם העדויות רבות, מצד המתלוננת ומצד חבריה, או לפחות כך אומרות השמועות ברשת, שאינני יכולה לערוב לאמיתותן).
אם היכולת להוכיח מעשה אונס היא כה שברירית, ומעמדה ודבריה של המתלוננת הם המוטלים בספק מלכתחילה, האם אין כאן הטיה לא הוגנת? האם אין צורך להקטין את חוסר השוויון הזה, ולו במעט, בדרך כלשהי, שאינני יודעת מה היא, אבל לטעמי היא נחוצה לנו עד למאוד?
קול ההיגיון אומר לי שגם נאשם באונס זכאי לחזקת חפותו. אני מבינה את זה, אני מעוניינת לחיות במדינה שבה חזקת החפות היא זכות כולנו, ושמשפט צדק מוציא את האמת לאור.
אבל המציאות היא שעורכי דין חלקלקים יכולים לעשות יותר מכל ראיה, והרגש, הרגש צועק. כי איך יכול להיות כולנו מוטרדות וכולנו ננגעות וכולנו נאנסות ואף אחת לא בטוחה, לא ברחוב ולא באוטובוס ולא בביתה ובוודאי לא בפאב או במסיבה, ועדיין העונש שמקבל אנס הוא 3 שנים? אני לא מאמינה באנס חד פעמי. מי שאנס פעם אחת יאנוס שוב, אלא אם יטופל. ומערכת המשפט בישראל לא מספקת טיפול ולא מספקת הרתעה, ומעדיפה לשחרר נאשם אם יש ספק כלשהו בנוגע לאשמתו, גם אם הספק הוא טכני, ובסוף אני, ואת, הבת שלךָ ושלךְ, אנחנו אלה שנופלות במלכודת הזו.
 
לסיכום, אני רוצה להגיד שלמרות הכל, עדיין, השאלה האמיתית פה היא למה התקשורת שותקת. (ושאלה עקרונית- האם עיתונאי איננו איש ציבור, בעצם, ולכן זכות הציבור לדעת?)
 

מזמינה אתכם לקרוא בעצמכם את חנה בית הלחמי לקצת פאתוס פמניסטי, חלקו מוצדק וחלקו מוגזם לטעמי, ואת התגובות שקיבלה, שמעניינות כמו הרשומה לכל הפחות, את נעמה כרמי, עם הסברים טכנים שבלעדיהם הויכוח איננו מדוייק, את יואב יצחק שתוהה, כמוני, למה מחרישה התקשורת, ועוד רבים וטובים שתוכלו למצוא בכוחות עצמכם, עכשיו כשיש לכם כיוון ועניין.
 
קוראים ומגיבים יקרים! אני יודעת שבעידן האינטרנט זה מאוד פשוט למצוא את השם, למי שמחפש. בכל זאת יש צו איסור פרסום ולכן תגובות שיכילו את שמו של אותו כתב ימחקו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה