יום שלישי, 1 בפברואר 2011

אנגלה מרקל ואני- חלק ב`

בחמש וחצי בבוקר צלצל השעון המעורר.
הלכתי לישון מאוחר, החששות מסוממות קלות בענני בירה וגרמנית שחלקתי עם ידיד גרמני שהסכים לעשות איתי אימון גרמנית אחרון לפני שאגמגם לאנגלה מרקל, ו5 וחצי בבוקר היא לא שעה יפה, אפילו בבקרים היסטריים פחות.
מצויידת בדלי של קפה, נכנסתי לאוטו ויצאתי לדרך ב 6 ועשרה.
6 ועשרה אומר- 3 שעות (וחמש דקות) כדי להגיע מחיפה לירושלים. קצת הפחידו אותי על הפקקים בכניסה לירושלים, והעדפתי להקדים הרבה מאשר לאחר קצת, אז הקשבתי לאבא ויצאתי אינסוף מוקדם. וטוב שכך, כי אמנם לא היו פקקים בכלל, אבל ירושלים היא מבוך שנוא, המפה של גוגל היתה חסרת ערך ושקרית, החלון בצד ליד הנהג לא נפתח אז לא יכולתי לבקש הכוונה מאנשים, האינטרנט של אמא לא עבד אז היא לא יכלה להכוון אותי דרך גוגל, ההוביט לא רצה לקחת אחריות על היותי באיבוד, ורק אוגי הביאני עד הלום בביטחה, כשמאחורי 40 דקות באיבוד ירושלמי ארור, ויותר מחצי שעה לחכות.
אחסוך ממכם את הסיפורים המשמימים על יקים זקנים (אך מגניבים) שעשו איתי מינגלינג, על הבידוק הביטחוני המטורף שבו דרשו ממני להוריד עגילים צמודים לאוזן, על (אם נחזור ל 5 וחצי בבוקר שוב) הדיונים הסוערים עם עצמי בנושא "פירסינג בגבה בשיחה עם אנגלה מרקל- כן או לא" (כן).
ב 10 בבוקר, אני ישובה על כיסא בחדר לא גדול, ומחכה. מצד אחד ערמה קטנה של עיתונאים, ממולי ערמה קצת יותר גדולה של אנשים מבוגרים ומכובדים למראה, ולצידי יושב מתנדב גרמני, צעיר (ונאה), ושנינו מנסים להפחיד אחד את השניה כמה שיותר, או להרגיע אחד את השניה (תלוי בנקודת המבט). בשלב כלשהו הוא התחיל לשיר את התקווה, ואני כבר תהיתי אם זה היה גבול הסיבולת הנפשית שלו, ואם זה יהיה הגיוני לחטוף התקפת צחוק שניה לפני שקנצלרית גרמניה מגיעה. גם המתנדבים האחרים שישבו בצד שלי של האולם (הצד המפחיד, זה שבו אנגלה מרקל תשב מיד, ותצפה מאיתנו, רחמנא ליצלן, לדבר) נראו חיוורים. לנשום, לנשום.
כשהגיע הסימן שהיא מגיעה אמרתי לעצמי בקול רם "לא לעשות פאדיחות!" שלוש פעמים, כמו השבעה של עובדת האלילים שאני (השילוש האלוהי: הרנדומליות, הסטיסטיקה והברירה הטבעית), ועטיתי על פני הבעה רגועה ושקרית לחלוטין.
ואז היא נכנסה, אנגלה מרקל, מזרח גרמנית, אישה, דוקטור לפיסיקה וקנצלרית גרמניה. אישה שלכל הפחות חייבים לכבד, ומבחינתי אף יותר. היא קטנה ופעלתנית, נעלה נעלי-סבתות מכוערות אך נוחות למראה. איכשהו זה שימח אותי שאת יכולה להגיע לעמדה גבוהה מספיק שלא תרגישי צורך בנעלי עקב להשלים את מה שהטבע לא נתן (אני לא שם. אני נעלתי נעלים עם קילומטר עקב, ועדיין הייתי הנמוכה ביותר באולם כנראה).
כל מיני אנשים דיברו, כולל אנגלה מרקל. הם אמרו כל מיני דברים. מרקל אמרה כמה דברים בנאלים על ה"לעולם לא עוד, הדור הצעיר, לא לשכוח וכו'", וגם זרקה הערה על השלום, על חוסר היציבות באזור ועל כמה שהיא שמחה להיות איתנו שם (את זה היא אמרה 3 פעמים. כנראה שאחרי הפגישה עם ביבי היא ממש שמחה לקראתנו). המתנדבים הישראלים והגרמנים אמרו למה הם בעצם בחרו להתנדב, או סיפרו על חוויה שהיתה משמעותית להם. חלקם אפילו אמרו דברים שאני זוכרת.
אני הייתי אחרונה.
התחלתי בגמגום, התבלבלו לי המילים בפה והייתי צריכה לחזור על עצמי, ובסופו של דבר בכלל לא אמרתי את מה שרציתי להגיד. אבל גם מה שאמרתי היה מוצלח, כנראה, לפי תגובות שקיבלתי אחרי זה, וברגע שהתחלתי לדבר כבר לא באמת שינתה השפה. פעם אחת נתקעתי עם מילה שפרחה מראשי, ואנגלה מרקל הציעה לי מילה חלופית (לא זו שרציתי, אבל קרובה מספיק), אבל זה היה יכול לקרות לי גם בעברית. ואז זה נגמר.
היא ישבה איתנו שעה שלמה! אבל זה עבר כמו 3 דקות של בעתה בסיוט, ועם זאת, נהניתי. אני רועדת וזה סם החיים שלי. אנשים אחרים זורקים את עצמם ממצוקים, אני אוהבת לדבר מול קהל.
אחרי שהכל נגמר באו יקים לברך, להחמיא לי על הגרמנית (כל כך הרבה התלוננתי בבוקר שאני מפחדת לעשות פאדיחות שהנמכתי להם את הציפיות, אז היה קל להיות מאוד מרשימה, ובטח ביחס לישראלית השניה), ולהגיד שאהבו את מה שאמרתי. בחדשות אני לא מופיעה, המצלמות עמדו בכיוון ההפוך ולא רואים אותי. הידד.

זה (מאוד בערך, ובקצרנות) מה שאמרתי למרקל:
ASF שמו לעצמם מטרה- סימן לכפרה (זו בערך משמעות השם של הארגון), כי אמנם אין כפרה, אבל אפשר וחשוב לנסות אפילו אם זה ברמה הסימלית, וזה מה שכל כך אהבתי בארגון. אבל כדי ליצור משהו שני הצדדים צריכים להשתתף, ובעצם רציתי להיות הסימן מהצד שלנו. העבודה שלי במוזיאון היה מרתקת בעיני. הדרכתי קבוצות מכל העולם, אבל אלה היו הקבוצות הגרמניות שהיו הכי חשובות לי, אלה שאיתן הרגשתי שאני עושה באמת הבדל. אבל אני גם לא חושבת שאפשר להפריד את העבר מההווה, ולהיות ישראלית בחו"ל זה גם להיות שגרירה של ישראל, ובפרט שהייתי בברלין בזמן המלחמה בעזה. בקצרה מאוד סיפרתי את הסיפור הזה, כדוגמא למה שאני מתכוונת, ולאיך שהנוכחות של התנדבים הגרמנים בארץ והישראלים בגרמניה משמעותית ליחסים בהווה, וכשסיימתי היא אמרה שאכן, אנחנו לוקחים איתנו את המקום שממנו באנו, אם אנחנו כן או לא מסכימים לחלוטין עם מה שנעשה, ואנחנו מייצגים משהו. חבל שאני לא זוכרת בדיוק את המילים שלה, כי הדרך שהיא אמרה את זה גרמה לי להרגיש שהיא באמת הבינה למה התכוונתי.
אני יודעת, היא פוליטיקאית. מלמדים אותה להסתכל ישר בעיניים, לגרום לאנשים שמולה להרגיש שהיא מבינה, להתחבר, אבל זה עדיין לא מובן מאליו בעיני. היא היתה נחמדה וידידותית, והייתי שמחה לחשוב שאולי, אולי, כשהיא תשב לאכול ארוחת ערב עם בעלה (גם הוא פיסיקאי) היא תספר לו על הבחורה הישראלית שהעזה להעלות שנאת ישראל בדיון על זיכרון השואה. מי כמוני מבינה שאלה לא צדדים של אותו מטבע, אבל יש בניהם קשר שלא ינותק.
ובכלליות, אם בפעם הקודמת רק ישבתי במליאה כשהיא נשאה נאום, והפעם דיברתי איתה ולחצתי את ידה, אולי בפעם הבאה נשתה ביחד בירה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה