יום רביעי, 5 בינואר 2011

פחד מוות

 

כשאבא-לולי התקשר אלי אתמול אחר הצהריים, הייתי דיי מוכנה לשיחה הקבועה: למה לא התקשרת מאז יום שישי, מה שלומך, את צריכה כסף וכמה קיבלת בבוחן האחרון? לא בדיוק שיחה מלבבת, אבל שגרה, ואפשר לחיות עם זה. והוא צודק, באמת לא התקשרתי מאז שישי בערב.
מה שלא צפיתי זה שהוא יגיד שחיפשו אותי מקופת חולים.
אבא-לולי הוא לא אדם לחיץ, כך שבעיניו היה ברור שהם כנראה מנסים למכור לי משהו, ולכן כשלא תפסו אותי, מיהרו לוודא אצלו שאני עוד בארץ, עם פנקס צ'קים וחשבון בנק פעיל. הוא גם לא מעודכן בפרטי הבדיקות שלי.
אני לעומת זאת, נזכרת בבדיקה שעשיתי לפני חודש. אם לפרט מעבר לנחוץ- בדיקת משטח צוואר הרחם, או פאפס, או "הבדיקה הזו שתגיד אם יש לך סרטן צוואר הרחם".
אמנם עבר חודש מאז הבדיקה, וזו בדרך כלל אינדיקציה מדוייקת ל"הכל טוב, כי אחרת היו מתקשרים", אבל פתאום התקשרו, ולא רק שהתקשרו, אלא שאחרי שלא תפסו אותי (אני בהרצאות!) התקשרו לאבא שלי ואמרו לו שמחפשים אותי. לאבא שלי! מחפשים אותי!!
וכמובן שכל זה קורה ביום שלישי, שקופת החולים סגורה אחר הצהרים. ניסיתי להתקשר למוקד זימון התורים, אבל כמובן שהם לא יודעים כלום על כלום, וכל מה שנשאר לי זה לחכות. ולחשוב. ולחשוב. ולחשוב עוד קצת.
ובאמת, אני לא הטיפוס הנלחץ. הרי עובדה שבכלל לא חשבתי על הבדיקה (ובטח לא על ללכת לשאול אם יש תוצאות) עד לאותו הרגע, ובכלל, אני טובה בלהדחיק מחשבות מעיקות מהסוג הזה. ומזל שאני טובה בזה, כי זה היה העיסוק העיקרי שלי אתמול בערב. לקרוא 3 משפטים בהרצאה 8 בטוקסיקולוגיה סביבתית, ולשכנע את עצמי שהם בטח סתם רוצים שאבוא לקחת את התוצאות, לקרוא עוד שני משפטים ולהדחיק מחשבות על למה אני לומדת בכלל לבחינות אם יש לי סרטן, לבדוק מיילים ולשכנע את עצמי שרוצים לשכנע אותי לעבור מביטוח משלים זהוב עם נצנצים כחולים לביטוח מושלם + ירוק עם עיגולים כסופים, לקרוא עוד פסקה ולהדחיק מחשבות על מי האנשים שאני רוצה לספר להם שיש לי סרטן, ומי מהם ישאר פה לתמוך בי ברגעי הגסיסה האיטית והכואבת שלי, ואני כל כך צעירה ויפה, כל החיים עוד לפני.
ברגעי משבר נכנסתי לקרוא באינטרנט על הבדיקה, מה הסיכוי לתוצאות מפחידות ואילו תוצאות בכלל אפשר לקבל בה, והבטחתי לכל הכוחות הרנדומלים ביקום שאם רק לא אמות אני אעשה אותה לעיתים קרובות מספיק שלא למות גם בעתיד (לפחות, לא מסרטן צוואר הרחם). ברגעי יותר משבר אכלתי טופי. ובשיא המשבר הבהלתי את מתימטיקאית המחמד בזעקות (מוקלדות) של "אני זקוקה לתמיכה נפשית דחופה עכשיו!!!". מתימטיקאית המחמד היתה מאוד מועילה, טענה שבד"כ תוצאות מגיעות אחרי שבוע, אז כנראה שהכל בסדר ומתקשרים אלי בלי קשר ודנה איתי במרקים שאפשר להכין, ובחינות שצריך ללמוד אליהן, ועוד כל מיני דברים מלפני הסרטן והאפשרות לשחרר קצת קיטור ולחשוב על דברים אחרים חוץ מהסרטן עשתה לי טוב, אז הכרזתי קבל עם ופייסבוק שמחר אפשר יהיה לצחוק על זה, ויתרתי על המשך למידה, והלכתי לישון.
כל ההדחקות האלה התישו אותי כל כך ש 10 דקות אחרי שכיביתי את האור כבר ישנתי חזק מספיק לא לשמוע שקיבלתי הודעה.
כשקמתי בבוקר שיחקתי עם עצמי את משחק ה"אני לא לחוצה, אני לא לחוצה, אני לא אתקשר אליהם ב 7:35 בבוקר", אבל ב 8 כבר נשברתי, ובדרך לטכניון התקשרתי. ולא ענו, כמובן. למה שיענו לי, רק כי אני חושבת שאני הולכת למות מוות נוראי ומלא יסורי בשיא פריחתי?
אחרי שהסתיימה ההרצאה הארוכה ביותר בתולדות הטכניון (50 דקות של נצח המטפטף לאיטו, אם תהיתם) מיהרתי לשלוף את הפלאפון, ולחייג שוב. ההיגיון אומר שאין סיבה לדאגה, ואני רק רוצה לוודא שהם מטומטמים וללכת לצחוק על זה, אבל הלב דופק כי הוא מרגיש את הסוף. או משהו. בראש אני מחברת את הצוואה שלי, מכתבי פרידה מאהובי ואוהבי, בוחרת שירים להלוויתי.
ואז עונה לי לאה.
אני הגוססת לאיטי: שלום לאה, אני סוקי ואתמול חיפשתם אותי מספיק להתקשר לאבא שלי.
לאה, שמחה מאוד לשמוע את קולי ובכלל מחייכת יותר מדיי: הו, אני זו שהתקשרתי אליך, חמודה!
אני גם ככה מתעבת כשנשים בגיל 40+ קוראות לי חמודה בטון מתנחמד. לא מספיק עשית, את עוד צריכה להתנחמד עלי??
אני, שתיכף חוטפת, בנוסף לסרטן, גם התקף לב ליד המזרקה של הפקולטה לביולוגיה: אז מה רצית?
לאה: נכון עשית בדיקת פאפס לפני כך וכך זמן?
אני, ששומעת את הרקויאם של מוצארט מתנגן באזניה חרש: כן?!
לאה: אז הבדיקה התייבשה ואת צריכה לעשות אותה עוד פעם. למתי את רוצה שאקבע לך תור שוב?
אני, משחררת את הכלבתא האימתנית: את בסדר, תגידי לי?! את אנושית? יש לך מושג מה עשית לי?? מה פתאום את מתקשרת לאבא שלי? אני הייתי בטוחה שאת מחפשת אותי בדחיפות להגיד לי שיש לי סרטן וכולי אוכלת סרטים ובוחרת שירי הלוויות מאז אתמול!? מה לא בסדר איתך?!?!!?!?
בשלב זה לאה מגמגמת התנצלויות ואני משתלטת על הכלבתא לפחות חלקית, והשיחה מסתיימת (בלי שאני אקבע תור, אגב, לבדיקה נוספת, כי אחרי כל זה ממש לא יכולתי לזכור בע"פ מתי יש לי חלונות במערכת הלימודים-עבודה שאני יכולה להקדיש לבריאותי שאינה רופפת כלל, מסתבר).
רועדת מזרמי אדרנלין, אני נושמת אויר שנדמה צלול יותר פתאום (שקר. אני לא חושבת שזכרתי לנשום בכלל עד איזה חצי שעה אחרי השיחה הזו), עולה למעבדה ומבקשת חיבוק ניחומים מכל בחורה שמוכנה להקשיב לסיפור שלי (טוב, לא מכולן, אבל בהחלט יותר מאחת). אחר כך אני מודיעה קבל עם ופייסבוק שעכשיו כבר מותר לצחוק על זה.
ועכשיו אני באמת צוחקת. וגם פתאום נזכרתי שהיי, מה פתאום לקח להם חודש לשים לב שהבדיקה שלי התייבשה, מה שזה לא אומר?

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה