יום שבת, 9 באוקטובר 2010

לבסוף מגיעים תיירים

 

ביום רביעי נסעתי לתל אביב. המרכז לידידות ישראל גרמניה (או שם דומה) ארגן יום הרצאות וביקשו ממני להגיע לשיחה על יחסי ישראלים גרמנים והיחס לשואה, כמתנדבת לשעבר. בהתחלה התלבטתי אם להגיע, מכל מיני סיבות, ומה שהטה את הכף היה הסרט שהוקרן קודם לשיחה.
הסרט נקרא בגרמנית Am Ende kommen Turisten ובעברית "לבסוף מגיעים תיירים". הוא מספר על בחור גרמני שמגיע לעשות שירות לאומי במוזיאון באוושוויץ. מי שיצר את הסרט היה בעצמו מתנדב במסגרת אותו ארגון כמוני, והסרט מבוסס בחלקו על החוויות שלו- כמו הדמות הראשית, גם הוא ביקש להישלח לשירות לאומי באמסטרדאם, והגיע לאוושוויץ כאילו במקרה.
גם אני הגעתי לזקסנהאוזן כאילו במקרה. רציתי להגיע לגרמניה, ורציתי עיר גדולה, והעדפתי את ברלין, אבל לא ביקשתי להגיע לזקסנהאוזן, ואפילו התאכזבתי קצת שלא בחרו אותי להגיע לוואנזה. אז חשבתי שאת המתנדב הישראלי הכי מוצלח שולחים דוקא לוואנזה, ואחר כך הבנתי ששלחו אותי לזקנהאוזן כי אני זו שדיברה כבר גרמנית (גם אם רק מעט, ובאמת החודשים הראשונים שלי במוזיאון היו מאוד קשים מטעמי מחסום השפה).
הבחור בסרט צריך לעזור לניצול המחנה (לא אגיד ניצול שואה, הוא לא יהודי ואנחנו ניכסנו את המילה שואה יחד עם כלל קרבנות הנאצים). הניצול מתגורר בשטח המוזיאון, עובד בשחזור ושימור מוצגי התערוכה מתוך שליחות אישית- שלא ישכחו. המתנדב מסיע אותו לשיחות עם קבוצות, ורואה את השיעמום על פניהם של המאזינים, שומע את השאלות המביכות, אלה ששואלים על המספר המקועקע, אלה ששואלים על אוכל.  רואה איך העבר הופך למעין חותמת הכשר על מוסריותם של אנשים.
אחרי שראיתי את הסרט הזה לראשונה, כחודש אחרי שחזרתי מגרמניה, ביליתי את הלילה כולו בבכי. כמה זה נכון, כמה זה כואב ונורא ואמיתי. למה נתתי שנה מהחיים שלי? את מי זה מעניין, מי מחליט מה אנחנו צריכים לדעת, למה אנחנו צריכים לבכות, למי אנחנו צריכים להקשיב? ובכלל, האם השאלות האלה הן השאלות הלא נכונות? אפשר לצפות מבני 17 לשאול שאלות על טיב האדם במקום? אפשר לצפות מבני 50 לשאול אותן? אפשר לצפות ממני לענות לשאלות האלה?
הסרט הנפלא והנורא הזה מאיר באור עגום את תרבות הזיכרון כולה.
כשהסרט תם, היינו 4- אני, שני מתנדבים גרמנים ועוד ישראלית אחת שגם היא היתה בברלין. השלושה האחרים היו מתנדבי משרד. טיפלו ביחסי הציבור של הארגון שלנו, או בהעברת ניירות מצד לצד. רק אני עבדתי במוזיאון, ורק אני יכולתי לכתוב את הסרט הזה בעצמי. שאלו אותנו כמה שאלות, ונתנו כמה תשובות והלכנו. קול דממה דקה, ומשם, יאללה, יש מפגש עם החברים בפאב ולחזור לחיים הרגילים. גם לי זה היה רק חותמת גומי?
כל כך מהר זה הפך להיות פשוט עבודה- מה שאכפת לי זה אם הקבוצה שאיתי היו שקטים כשדיברתי, שאלו שאלות כששתקתי, הלכו בקצב שלי כשהלכתי, אם הם נראו כאילו אכפת להם, אבל מה זו האכפתיות הזו? למי אכפת מהאכפתיות הזו בכלל? למה זה טוב?
שנה שלמה עבדתי במוזיאון ומחנה ריכוז לשעבר זקסנהאוזן. הדרכתי קבוצות מכל העולם, בהתנדבות ומתוך רצון כן לשנות את העולם בדרכי שלי. וכשחזרתי כבר לא ידעתי מה המשמעות של כל זה.
בסוף הסרט הניצול מחוייב להפסיק לעבוד בשחזור. הוא משתמש בשיטות ישנות מדי. הוא אינו נחוץ יותר במחנה.
הסוף אינו טוב. בסוף הזה הוא לא מחבב פתאום את הצעיר הגרמני שהצמידו אליו, הוא אינו מחייך פתאום. הוא לא מגלה את החיים שמחוץ למחנה.

ובסוף שלי? הזקנה שטיפלתי בה אמנם היתה חשדנית ובלתי נעימה בהתחלה, אבל היה לי את היתרון של להיות יהודיה וישראלית, ולכן לא אחת מ"הם" ובסוף נקשרנו מאוד.
את המוזיאון השארתי מאחורי. ממילא לא אהבתי את ההתנהלות שסבבה אותנו המתנדבים. אני עדיין אוהבת מאוד להדריך, ללמד, להסביר. אני אוהבת את הצגת היחיד המרהיבה שהיא סיור עם קבוצה. לקחתי איתי את זה. לקחתי גם דעות שלא יכלו להיווצר בארץ, או בוואנזה. בזקסנהאוזן האסירים היהודים היו מיעוט מכלל האסירים, וזה חייב אותי להכיר עוד כאבים מלבד זה שלנו.
והחינוך? אני לא יודעת. אין לי תשובות לשאלות שלי, יש לי רק עוד שאלות.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה