יום רביעי, 16 בספטמבר 2009

אתה מתעורר

השמש מכה לי בעיניים, ואני מתעורר. עוד בוקר.

אני מסתובב לצד שלה, הכרית מעוכה ועדיין חמימה. קצת.
אני יודעת שעברו כבר שנים, אבל הכרית, לפעמים, עדיין חמימה, טביעת הראש, ריח קליל של שמפו ונשימת בוקר שאינה שלי.
אומרים שקטוע רגל ממשיך להרגיש כאבים ברגל הקטועה. אני מרגיש כאבים בה הקטועה, אבל עם מחשבות כאלה לא מתחילים את הבוקר.

השעה שש ועשרים. הוילון על החלון לא מונע מהשמש להעיר אותי מוקדם. כשהייתי צעיר חשבתי שלי זה לא יקרה, אבל הנה, גם אני זקן, וגם אני ישן מעט, ומתעורר מוקדם.

אני מוריד את הרגליים מהמיטה, ומחכה בישיבה. לקום מיד יגרום לי לסחרחורת.

הולך למקלחת, מצחצח שיניים, מתגלח. שגרה.
גם אם אין מי שיריח את הנשימה הבאושה, ואין מי שיתלונן על הזיפים הדוקרים, השגרה היא העוגן שלי.

בעשרה לשבע אני מניח את הקומקום על הגז. הוא מאיקאה, כמו כל מה שהדור הזה קונה, אבל הוא לא חשמלי, לשמחתי. קפה, צנימים, גבינה, שמן זית. 5 שקדים לא קלויים, שהושרו במים ללילה, 3 שזיפים מיובשים. שרשרת תרופות, לפי הסדר הרגיל. שגרה.

יושב לשולחן המטבח.

קורא קצת עיתון, רואה קצת טלויזיה. זה מה שאנשים עושים היום, כדי להעביר את הזמן. גם אני.

ישן צהריים.

אני מתעורר, כמו תמיד, באחת ועשרים.
מתיישב שוב במטבח, מחייג את המספר הישן. כבר שנים שאני מתקשר אליה באותה השעה, בכל יום.

עונה לי הבחורה הנחמדה מאתמול. גם לפני אתמול. כבר הרבה זמן שהיא עונה לי. היא גרה שם עכשיו, וזה המספר שלה. אני זוכר את זה, כמובן, אבל אני עדיין צריך להתקשר בכל יום, רק כדי להיות בטוח.
אני מתנצל על ההטרדה, והיא עונה בחביבות שאני ממש לא מטריד אותה, ואין בעיה, ואנחנו מאחלים אחד לשני יום נעים ומנתקים. שגרה.


הזמן מטפטף סביבי, ואני מתרכז בשגרה. אוכל צהרים, יורד למכולת, לדואר, אוכל ארוחת ערב. עוד טלויזיה. עוד עיתון. אין חדש בחדשות. הולך לישון.

מתעורר מוקדם, השמש מכה בעיני והכרית לידי חמימה.

יושב במטבח, אחרי האוכל, ועובר על העיתון של אתמול. אני צד ידיעות קטנות, מצחיקות. חיוביות. כאלה שאין להן משמעות ואין להן השפעה, והן רק מעלות חיוך ומעגנות אותי בצד התפל של  המחשבות.
אחר כך אנעץ אותן על קירות הדירה. הסלון כבר מלא פיסות נייר מצהיבות, שחור על גבי צהוב, איך שהחיים קטנים ומשעשעים וחסרי משמעות, ואני כבר בחצי הדרך לסוף המסדרון.


זורק את העיתון הגזור לפח, מחזיר את המספריים למקומן. שגרה. יושב ליד השולחן, רק עוד קצת, לתפוס את הנשימה שהתקצרה. כשאתה צעיר אתה חושב שלך זה לא יקרה, אבל זה קורה. מזדחל אליך בלי שתשים לב, ולפני שאתה מבין אתה זקן עגום וגלמוד, יושב לשולחן המטבח ובוהה בכתם קפה. לא היה פה כתם אתמול. אני חושב.
מאיפה הגיע הכתם? איך הפכתי להיות האיש העצוב מהשיר?
אני לא מצליח לנשום.



אני מתקשר אליה באיחור.
היא חיכתה לי, אני שומע, למרות שזו לא היא. זו רק הבחורה הצעירה ההיא. אני מספר לה ש"אם כך ואם כך, הכתם נשאר על הקיר". "אבידן", היא מזהה מיד, ואז אנחנו מנתקים.

אני יורד למכולת, כי נגמר לי הקפה והמלפפונים. תיבת הדואר ריקה. שגרה.




~~~~~~

אתמול בערב הלכתי להופעה של רונה קינן. כשהיא שרה את השיר הזה, הוא היה כל כך מלא וגדוש, שהייתי חייבת לכתוב את הסיפור ששמעתי בו. לשיר אפשר להקשיב באתר של רונה קינן, והוא חלק מהדיסק החדש שלה, שירים ליואל, שמבוסס חלקית על הביוגרפיה של עמוס קינן, אביה, שנפטר לאחרונה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה